כמעט כל אחד שהגיע לתהליך של ההחלמה, הגיע עם המחשבה שהוא היחיד בעולם שחווה את ההתמודדות הזאת, וגם אם לא, אז בטח שסוג ההתמודדות שלו הוא שונה וייחודי. אצל אחד זה בגלל הגיל המוקדם שבו הוא התחיל, אצל אחר זה בגלל הגיל המאוחר, אחד בגלל סוג המשיכה, אחד בגלל שאשתו יודעת, והאחר בגלל שאשתו לא יודעת. קצת מבאס כאשר אנחנו מגיעים לתכנית ומגלים שאנחנו לא ייחודיים, וכל מה שעברנו, כבר יש כאן חברים שהספיקו לשכוח שהם עברו לפנינו.
אחד הנושאים שמטרידים לעתים חברים זה סוג המשיכה, בפרט אם זה משהו שמוגדר כסטיה, כי אז בנוסף לבושה על עצם המשיכה לתאווה, יש הרגשה ש"גם בהחלמה אף אחד לא יבין אותי" וכיוצא בזה. לפעמים חבר מגיע לקבוצה והוא לא מצליח להיפתח ולהתחבר, עד שהוא מספר שזה בגלל שהוא חושב שהוא שונה מכולם, ורק כשהוא שומע שהוא ממש לא כזה - הוא מצליח להשתחרר.
יש משפט שאומרים בקבוצות בנוגע לכך: כולנו אוהבים גלידה, לא משנה מה הטעם. במילים אחרות: כולנו נמשכים לתאווה, אבל הסוג הספציפי לא ממש חשוב. נכון שבטיפול פסיכולוגי אפשר אולי למצוא למה כל אחד נמשך לסוג התאווה שאליו הוא נמשך, אבל זה לא מעלה ולא מוריד אם אנחנו מבינים או לא מבינים. כולנו מתמודדים עם אותה בעיה שהיא חוסר יכולת להפסיק את השימוש בתאווה, ולא משנה איזה סוג תאווה אנחנו צורכים.
אצל האלכוהוליסטים, אין הבדל בין מי ששותה ויסקי לבין מי ששותה וודקה. כולם אלכוהוליסטים, וכולם צריכים עזרה כדי להפסיק לשתות, וכך גם אצל אלו המכורים לסמים, או לאכילה כפייתית וכן הלאה. נכון שלפעמים נחפש מישהו שיוכל להזדהות איתנו באופן ספציפי לגבי מה שאנחנו עוברים (הדבר נכון במיוחד בנוגע למשיכה לגברים), אבל מעבר לזה, הבעיה והפתרון משותפים לכולנו וגם אם הפרטים שונים - התמונה הכללית היא אותו דבר.
לפני שהגעתי לקבוצות, הלכתי לטיפול פסיכולוגי, אבל הרגשתי שאני לא מסוגל לספר לפסיכולוג הכל ולהיות כנה לחלוטין. בכל פגישה קילפתי עוד שכבה, כמו שמקלפים בצל, אבל חלק תמיד השארתי לעצמי. בקבוצות הרגשתי שאני יכול לשתף בכנות על הכל, כיון שדיברתי עם אלו שמכירים את זה מעצמם, גם הם נפלו וגם הם היו באותו מקום. כל מי שדיברתי איתו ידע מה זה חוסר אונים, וידע מה זה הכאב, הבושה והאשמה, אז גם אם הם נגרמו מסוג טיפה שונה של תאווה מהסוג אותו אני צרכתי, זה לא הפריע לי לקבל מהם תמיכה, קבלה והזדהות.
