יש קו אדום שאותו לא אחצה לעולם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
את המשפט הזה שמעתי את עצמי מדקלם אחת לתקופה בטון משכנע
בתחילת כל קבוצה אנחנו קוראים " היינו מכורים לדבר האסור"
במילים אחרות זה אומר, היינו מכורים לריגושים... לדבר הבא שיעיף אותי....
מה שהופך את הקו האדום לכלי עזר ותוסף מזון לתאווה שלי, חומר ממריץ לתאווה ולמחלה.
תמיד תמיד אני יצטרך את הדבר האסור הבא, ומה אעשה בלי קו אדום? מה יספק לי את הריגוש הבא?
מסתבר שהריגוש לדבר האסור הוא ממש לב ליבו של המחלה שלי, ולכן המחלה שלי הייתה זקוקה לקו האדום כאוויר לנשימה, לשרטט קו אדום ואז להיות תקופה בריגוש מזה שאני רחוק ממנו, אח"כ להיות בריגוש מזה שאני ממש קרוב אליו, ובסוף מהריגוש לחצות אותו.
ופתאום אני קולט שבעצם אף פעם לא היו לי קווים אדומים! היו לי קו-קוים אדומים, כאלה שאפשר לעבור באמצע...
ואם אני מסתכל על החיים שלי בכנות אני אכן רואה בצורה מוחלטת שאין קו אדום שלא חציתי, ותמיד אם חציית הקו האדום נוצר כאילו מעצמו הקו האדום הבא. סליחה הקו-קו האדום הבא...
רק כשבאתי לחדרים וראיתי את אלה שבאו כמה שנים אחרי [מבחינת גיל] הבנתי עד כמה אני צריך להיות אסיר תודה שאלוקים גנב לי את הלורד האדום...
פשוט ראיתי שאין תחתית, ולכל קו אדום יש את דור ההמשך
אז תעצור את החגיגה עכשיו, סתם כי חבל לחכות.
