צמד המילים שהספונסר שלי אומר לי כמעט הכי הרבה פעמים זה, 'לאט לאט'.
הרבה פעמים זה עצבן אותי, אני בא ומספר לו על חוויות טובות שקורות לי, על שינויים שלא חלמתי שיקרו לי, והוא אומר לי, נפלא, איזה יופי, לאט לאט...
לקח לי זמן להבין וגם היום אני יודע שעוד יש לי הרבה מה להבין, אבל אני מזהה במהלך התקופה האחרונה שזה המילים שאני צריך לשמוע הכי הרבה פעמים.
דוגמה אחת.
יש לי קושי מאוד גדול מול הילדים שלי, אשתי שאלה אותי לאחרונה, 'תגיד, כשנולד לנו הילד הראשון, ממתי התחלת להיות מחובר אליו ?'
חשבתי, ולא ידעתי מה לענות, כי שמתי לב שכמה שחשבתי שאני אבא הכי טוב בעולם, לא אהבתי את הילדים שלי כי אני נכה אהבה, לא ידעתי להיות מחובר באמת למשהו או למישהו חוץ מלעצמי.
לא, לא נזכרתי בזה למפרע, ידעתי מהבעיה שלי עוד לפני ההחלמה, כמה פעמים אמרתי לחבר קרוב שלי, שלא אכפת לי אם הילדים שלי יהרגו בתאונת דרכים, אני לא מרגיש שאצטער. (מחריד אותי גם עכשיו)
זה לא התבטא רק ברגשות, הרבה פעמים היכיתי את הילדים שלי, צעקתי עליהם, רציתי לקבור אותם או אותי מרוב עצבים.
ניסיתי בכל הכוח להיות אבא טוב, לשחק איתם, לספר סיפורים, לחבק ולנשק, וגם הצלחתי הרבה פעמים, אבל זה היה מתיש, וכשמשהו מתיש אותי אני לא מצליח לסחוב אותו מידי הרבה זמן וככה זה שוב ושוב התפרץ והשאיר אותי משומש מכעס ומעצבים, מלא ברחמים עצמיים ובריכוז עצמי גבוה.
חפרתי על זה לספונסר שלי בלי סוף, הוא סיפר לי מה עבד בשבילו שם, להודות בחוסר אונים, להתנהג כחסר אונים, לפנות לעזרה, לבקש סליחה, להתפלל, להתפלל, להתפלל...
בחסד ה', התחלתי להרגיש שם שינוי, התקשרתי אליו נרגשות וסיפרתי לו על זה. והוא - 'לאט לאט'.
כיום, כמה חודשים אחרי, אני מרגיש כמה הוא צודק.
אסור לי לעוף על עצמי, כשאני עף על עצמי אני בטוח שהחלמתי, שאני יכול להרפות שם, ואז ההתפרצות הבאה תבוא, אולי לא בבום, אבל זה עוד יותר קשה כי אני שוב יכחיש ויאמר לעצמי, שלא ממש צעקתי והפעם הם ממש הגזימו...
כשאני מבין שזה תהליך ומה שחשוב זה שאני יעשה שם עבודה היום, הנס קורה, אני אסיר תודה לאלוקים שלא נתן לי להיתקע שם בהתחלה, כי היום אני חווה שם שלווה שלא הרגשתי מעודי, ואני גם מבין ומרגיש שזה רק היום, זה מתנה טובה שקיבלתי היום, ומחר זה יכול להיות אחרת, אולי מחר אני שוב יתפרץ, אבל אולי מחר אני יבין מחדש מה זה שלווה, מה זה לאהוב ילד...
אני עדיין מתפרץ לפעמים, ביום שישי החטפתי לבן שלי סטירה בעצבים, אבל משם טסתי למחשב ושלחתי מייל לספונסר שלי עם כל מה שהיה שם, וכשנרגעתי ניגשתי אליו והתנצלתי, ' אני מבקש סליחה שנתתי לך סטירה, זה לא הגיע לך, אני הייתי עצבני.'
דרך אגב, מדהים כמה זה עושה לשתינו טוב, איך שאני מבקש סליחה ואפילו אם זה בפעם המאה, כל ההבעה שלו משתנה, הפנים שלו נהיות מפויסות ורגועות, הוא נהיה שמח, רואים שזה מסיר ממנו את תחושות האשמה שלא באמת הגיעו לו, וזה מסיר גם ממני, זה עוזר לי כל כך להבין שאני חולה, ואבא של שתינו ידאג לנו לכל מה שאנחנו צריכים.
רק להיום אני מבין שדברים קורים לאט, אל לי להתלהב ממשהו טוב שחוויתי מייד כשהתחלתי לעבוד עליו, מותר לי ליהנות מהשינוי אבל לא לעוף על עצמי.
לאט לאט, איזה כיף.
