יש לי חבר אותו אני מכיר.
מורכב הוא משתי חלקים.
מורכב הוא החבר שלי, מורכב עד מאוד.
בבוקר נחמד בלילה קיפוד.

אז שאלתי אותו קצת איך הוא מרגיש והוא סיפר לי:
אינני יודע מי אני.
שנים אני תוהה איפה אני עומד? האם בכיוון גן עדן או בעמדת השומר של השטן.
שנים מתחוללת בי מלחמה עזה.
מצד אחד כלפי חוץ אני אדם נחמד מחייך לכולם ומאיר פנים, אולם בד בבד עסוק באובבסיה, לוודא שאיש אינו מודע למצוקות שלי לצרות שלי וללב השבור שלי.
אני מדבר עם נשים אני אוהב את זה גם הן, בד בבד אני נחמד ומנומס כלפיהם.
אבל בראש קורה משהו אחר, רחוק מאוד מהטיפוס הביישן והשקט שאני משדר כלפי חוץ.
אילו היו יודעות היו סוטרות לי בעוצמה על פני השמחות.
כולם בטוחים שהכל טוב אצלי, אני הרי מאושר וצוחק בלי הפסקה.
רק שיש בעיה קטנה: מפנים אני אכול,  רקב שמתפשט ללא מנוח, אוכל ומכרסם כל פינה טובה שבי.
אט אט האפלה מכסה הכל והרצון לברוח רק נמוג לו בחלוף הזמן.
אז אני מקצין, בודק שכלפי חוץ אני מושלם, שאף אחד לא מודע לפחדים שלי.
אבל מה שקורה בפנים.. זה כל כך משוגע שלפעמים אני עצמי מפחד להסתכל פנימה.
אפלה תהומית שרוצה לטרוף הכל, כי הבור כל כך עמוק.
והבלבול והיאוש מעצמי- מלך השקרנים הוא עצום.
ואף אחד לא מבין אותי, כי כיצד יבינו הרי הכל טוב ואני כל כך מורכב.
אבל יש נקודת אור, יש מישהי שמבינה אותי מעולה!!
היום אני מגלה כי שמה הוא: " תאווה".
מעולם היא לא אמרה לי לא, רק מקבלת, צמאה לי, מחבקת, עוטפת.
כמה כיף להיות בזרועותיה.
אבל כשאני מפסיק אותה ורוצה קצת להתעסק קצת עם החיים האמיתיים שלי.
לפתע אני מרגיש לא בנוח להיות איתה, כי בתכלס אם ידעו עליה, אז החור השחור שיש לי יגדל.
אז הכל הופך להיות יותר קיצוני: השימוש, הבריחה,וההחצנה של עצמי החוצה.
אבל יש לגברת תאווה בעיה קשה, קנאית היא.
איננה מוכנה לתת לי לוותר עליה ולו לזמן מועט.
שוטפת, עוטפת, טורפת.
אט אט אני נכנע לה, מתמסר אליה ומעביר לה את השליטה, בחיים שאני כבר לא רואה בהם קרן אור.
והיא לוקחת את המושכות ביד בטוחה ויציבה מובילה את שנינו הישר לאבדון.
והשקר הפנימי רק מתחזק.
כי הרי לא משנה מה תעשה, הרי בשורש נשמתך האמת יודעת והיא צועקת.
אבל התאווה סותמת לה את הפה כי כעת אף אחד איננו יכול לה.
וכך שוקעת לה האמת בבושה ואימה חזרה לתוך הקונכיה הקטנה שלה בלב.
והשקר גדל והולך.
שני אנשים בגוף אחד אומר לי החבר.
ואני מבין אותו כל כך מבין.
מצד אחד אני בחור מוצלח הכי טוב שיש כלפי חוץ.
אבל בפנים אני יודע יותר טוב מכולם שאני אפס אפס מאופס שנכנע לתאווה שדוהרת איתו במרוצה במדרון חלקלק שרק היא מכירה.
כי אני כבר אבוד מולה.
אני את כוח הרצון שלי להגיד לה "לא" איבדתי בתחילת הדרך.
כנראה שם מתחיל הגיהנום...
ואני שומע את סיפורו של החבר בדממה, מכיר אני את הנפשות הפועלות יודע כי איננו משקר לי הפעם.
רוצה אני לחבק את החבר הזה לתת לו יד ולמשוך אותו ממצולות השחור.
רק שיסיט מבט ויראה כי איננו לבד.
חבר יקר חברים רבים יש לך העזר בהם והיחלץ.
כי הבטיחו לי תקווה.
אנחנו ביחד בכרכרה של גברת תאווה אבל אם רק נרים את הראש נסובב מבט יש אהובי נפש שמבטיחים תקווה.
יש אור צד השני.
זקוף את קומתך זרוק את גברת תאווה ותתחיל לחיות.
כי במקום שבו נגמר החושך מתחיל האור.
אוהב ה'.

אני סבור כי במקום שמסתיימת התאווה מתחילה הקבוצה...

כלומר, כל עוד אני בחושך עטוף עם כל השמיכות אני לבד-לבד-לבד, אני בכלל לא לבד, היטבת להגדיר זאת "כרכרת-התאווה". ש"עוטפת ומחבקת" אותי. נכנסתי לחדר-האטום והשתחררתי.

כן אלו הם שני (אצלי יותר) האנשים. כולנו (לא התכוונתי אנשים אחרים כאן אלא כל הצדדים שלי. שנראים כאנשים נפרדים) באותה סירה. בחוץ אנחנו רבנים ראשי ישיבות מגידי שיעורים ומה לא ובפנים "סוטים-שוטים"

כן. בהחלמה שניהם ביחד, בשימוש כל אחד לחוד.. כי לתאווה יבקש נפרד..
וכשהם משלימים, ובהחלמה הם משלימים, מגיעים השקט והשלווה.
ולאום מלאום יאמץ ורב (מעללים) יעבוד צעיר (לימי ניקיון). 
זה עובד.
שנזכה.  

חושב שזה די ברור
אבל למי שלא הבין את קונספט הכתיבה
כתבתי פה על עצמי בהיבטים שונים
(מבט חיצוני)
שנזכה לעוד יום אחד של נקיות
אחד בכל פעם

התחברתי..
רק אשים זה פה (קיבלתי מאחרים..)
ארוך אבל כדאי לקרוא
מומלץ בכאב רב...!

הָיְתָה בֵּינֵינוּ פַּעַם אִשָּׁה וּשְׁמָהּ בּוּשָׁה.
הִיא לא הָיְתָה יָפָה, הִיא לא הָיְתָה אוֹפָה,
אַךְ מְחַזְּרִים הָיוּ לָהּ
מֵאֵילַת וְעַד מְטוּלָה:
גֶנֶרָל שֶׁאָנַס אֶת בִּתּוֹ,
אַדְרִיכָל שֶׁהִרְעִיל אֶת אִשְׁתּוֹ,
עִתּוֹנַאי שֶׁפִבְּרֵק כַּתָּבָה בָּעִתּוֹן
וְקַבְּלָן שֶׁהֶחְלִיט לְקַמֵּץ בְּבֶּטוֹן,
מְהַנְדֵּס שֶׁכִּיֵּס
וּמַנְכָּ"ל שֶׁמָּעַל –

הֵם יָדְעוּ שֶׁתָּמִיד הַבּוּשָׁה, בְּבֵיתָהּ, מְקַבֶּלֶת קָהָל.
כָּךְ בַּחַמְסִינִים, בַּגְּשָׁמִים, בָּעֲרָפֶל, בָּעֲלָטָה –
מִכָּל פִּנָּה הִגִּיעוּ קְרִימִינָלִים אֶל בֵּיתָהּ,
כֻּלָּם סְמוּקֵי פָּנִים, כֻּלָּם – בְּגֵו שָׁפוּף,
כֻּלָּם עָמֹק בִּמְעִילָם טוֹמְנִים אֶת הַפַּרְצוּף.
  
וְהִיא גִּלְּתָה סִימְפַּתְיָה   
לְכָל שְׂדֵרוֹת הָעָם,
תָּמִיד בְּרֹב אֶמְפַּתְיָה 
לִטְּפָה הִיא אֶת רֹאשָׁם,
אֲפִלּוּ בְּיָמִים שֶׁכְּבָר נָפְלָה מִן הָרַגְלַיִם,
וְגַּם כְּשֶׁאוֹטוֹטוֹ נֶעֶצְמוּ לָהּ הָעֵינַיִם –


הִיא לא סֵרְבָה לְאִישׁ, תָּמִיד עָבְדָה סְבִיב הַשָּׁעוֹן,
מִבְּלִי לָקַחַת יוֹם אֶחָד חֻפְשָׁה אוֹ שַׁבָּתוֹן,
וְלא הוֹעִיל אֲפִלּוּ כְּשֶׁאָמְרוּ לָהּ הַהוֹרִים:
"גֶּעוַאלְד, זֶה לא נָעִים! כָּל הַשְּׁכֵנִים כְּבָר מְדַבְּרִים!"
כִּי בּוּשָׁה הָיְתָה עוֹנָה: "אָכֵן זֶה עֵסֶק תּוֹבְעָנִי –
אֲבָל תָּבִינוּ  – הוּא תָּפוּר מַמָּשׁ לְמַעֲנִי."


אַךְ לְאַחַר שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁל קְלִינִיקָה פּוֹרַחַת
שִׁנֵּי הַזְּמַן הֵחֵלּוּ לְכַרְסֵם בַּמְאָרַחַת,
וְגַּם קְלִיֶנְטִים שֶׁאַף-פַּעַם מִבֵּיתָהּ לא מָשׁוּ –
הִתְחִילוּ לְהַבְחִין שֶׁהַשֵּׁרוּת הוּא כְּבָר לֹא מַשּׁ'וּ:


בְּנוֹכְחוּת אוֹרֵחַ
רֹאשָׁהּ הָיָה צוֹנֵחַ,
וְלא תָּמִיד הִבְחִינָה מִי נִכְנַס וּמִי יָצָא,
הַאִם הָיָה זֶה הַנָּשִׂיא אוֹ ראשׁ הַמּוֹעָצָה (?)
הַאִם יוֹשֵׁב מוּלָהּ אַדְמוֹ"ר שֶׁאַבְרֵכִים הִטְרִיד –
אוֹ שֶׁמָּא רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁמִּסְמָכִים הִשְׁמִיד (??)


כֵּן, כָּל יוֹם הָיְתָה פָדִיחָה
כִּי לִזְכֹּר כְּבָר לא הִצְלִיחָה
מִי חִפֵף וּמִי זִיֵּף וּמִי שִׁחֵד וּמִי מִלְכֵּד,
וּמִי שָׁדַד וּמִי מָעַד וּמִי בְּדִיּוּק בְּמִי בָּגַד - - -
וְכָךְ, לְאַט-לְאַט, הִיא הָלְכָה וְדָעֲכָה,
וְהָלַךְ וְהִתְקַצֵּר גַּם הַתּוֹר לְיַד פִּתְחָהּ.


לָכֵן כְּשֶׁיּוֹם אֶחָד בּוּשָׁה הוֹדִיעָה לָאֻמָּה
שֶׁאֶת הַבַּסְטָה הִיא סָגְרָה – לא קָמָה מְהוּמָה,
וְאִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל גַּם לא מַמָּשׁ נִדְהַם
כְּשֶׁהַקַּרְיָן הוֹדִיעַ  שֶׁלְּבָבָהּ נָדַם.


הָיָה זֶה יוֹם סַגְרִיר כְּשֶׁהִיא הוּבְלָה אֶל הַקְּבוּרָה
וְשׁוּם דִּבְרֵי הֶסְפֵּד אוֹ הוֹקָרָה אִישׁ לא קָרָא,
וְאִישׁ מִכָּל לָקוֹחוֹתֶיהָ לא הִזִּיל דִּמְעָה,
וְאִישׁ מִמְּחַזְּרֶיהָ לא תָּלָה שׁוּם מוֹדָעָה
וְאִישׁ כַּיּוֹם כְּבָר לא יוֹדֵעַ מִי הָיְתָה אוֹתָהּ בּוּשָׁה
שֶׁגְּבָרִים רַבִּים הַבַּיְתָה לְהַזְמִין לא חָשְׁשָׁה,
כִּי עַל קִבְרָהּ צָמְחוּ מִזְּמַן קוֹצִים וַחֲרוּלִים
וּבַחֲצַר בֵּיתָהּ מְיַלְּלִים הַשּׁוּעָלִים
וְשׁוּם נָבָל אוֹ קְרִימִינָל כַּיּוֹם כְּבָר לא מַשְׁפִּיל עֵינָיו,
וְשׁוּם נוֹכֵל – בִּמְעִילוֹ אֵינוֹ מֵלִיט פָּנָיו,
וְשׁוּם גַּנָּב בִּמְקוֹמוֹתֵינוּ לא מַסְמִיק וְלא מַחֲוִיר,
וְגַם אֶת הַשָּׁלָל אִישׁ לא טוֹרֵחַ לְהַסְתִּיר

וְרַק קְשִׁישֵׁי הַדּוֹר, בְּרֶגַע שֶׁל חֻלְשָׁה,
מוֹדִים שֶׁהֵם זוֹכְרִים עוֹד אִשָּׁה בְּשֵׁם בּוּשָׁה,
שֶׁהָיְתָה (יֵשׁ לְהוֹדוֹת), מְסוּרָה וְחָרוּצָה –
אַךְ כַּיּוֹם, מַה לַּעֲשׂוֹת, הִיא כְּבָר אֵינֶנָּה נְחוּצָה.

וואיי.

מדהים !