שלום לחבר הלא מכור. שבטח שואל מה זה התמודדות עם תאווה.

אכתוב כאן את ההיכרות שלי עם מציאות חיים של מכור.

תאווה היא כמו ספינה עם כל המטעמים שבעולם עליה. כל עוד אני משתמש, אני אהיה מאושר באמת. ברגע שאעזוב, אטבע בים של רגשות וסבל. למרות שברור שהספינה תיתקע בקרחון מתישהו, עדיין ניראה לי שאוכל להנות עד אז. רק הגלים שמידי פעם מאיימים, גורמים לי לחשוב על קפיצה מהספינה. אבל קפיצה פירושה מוות. 
אז עלי לצלול עמוק בים, וברגע שאני כבר לא יכול לנשום יגיע צוללת. איך אני יודע? כי כך אמר לי חבר.
אם הוא משקר אני אמות, אם אשאר אני אמות. כדאי לי לפחות להנות עד שאמות. חוץ מזה, כמה כיף יכול להיות לחיות בצוללת?
אבל כשהגלים כבר גדולים, והאוכל כבר נימאס, והגעגועים מתחזקים. גם צוללת תרגיש יותר טוב מכאן. 
אבל אין צוללת, יש עיר שלמה מתחת לים. יש שקוראים לה אטלנטיס. העיר שנישארים צעירים לנצח. מקום בלי מלחמות. מקום שכולם מסתדרים ואוהבים למרות השוני. מקום שכולם הרגישו את אותם רגשות, ובסופו של דבר ג"כ קפצו מהספינה עד שכמעט מתו, אך זכו להרגיש חופשיים ומשוחררים יחד. הם סוג של עם האנשים שם. 
הרבה נישארו בספינה עד שגל לקח אותם, חלק מתו מקרחון, וחלק קפצו אך פחדו ליצלול עמוק, וכך מצאו את מותם.

אז חברים, מה עלי לעשות?

אוהב חברים יקרים

אצלי הייתי על האוניה היא עטפה אותי בחום מדויק לא חם מדי ולא קר מדי באיזה שהוא שלב הבנתי שאני חייב לנטוש לעזוב את הספינה בצד גיליתי סירות הצלה קטנות אבל הם מיועדות לכמה אנשים אני לבד לא אצליח לחתור אבל אני מגלה עוד כמה אנשים שהחליטו לברוח יחד איתי מהאוניה ויש לנו סיכוי גדול ביחד ואנחנו מתחילים לחתור לאט אבל בטוח ופתאום נשמע קול חזק מהאוניה מה השתגעתם איך תתמודדו עם הגלים עם הרגשות מי ינחם אתכם ורגע אולי נחזור אחד שואל 
עדיף שנמשיך לחתור יהיה טוב 
כן אני חותר כבר שנה החיים נהיו טובים הים רגוע אבל לפעמים משום מקום מופיע גל גדול שכמעט הופך את הסירה וכולנו מחזיקים חזק ולפעמים קצת מצטערים שעזבנו את הספינה 
והגל הולך לבלי שוב ואנחנו ממשיכים בדרך אל האור