"עד העונג הבא" שרה בקול סוחף וקודר משהו ענבל פרלמוטר ז"ל.
בשיר היא מתארת את הכאב והטירוף סביב ההתמכרות לסם (הירואין), אבל אני מאוהב בשיר הזה מסיבות מובנות.
הוא מדבר אלינו- מכורים באשר הם.
(מילות השיר:)
שוב זאת תקופה של גאות בחיי,
מים רבים שוטפים את חושי.
אני נמשכת, והופכת
לחית חושך, למפלצת רטובה,
לשדון לילה, לפיה הטובה,
מתוקה ודורסת את האור מכבה,
וזורמת הלאה -
עד העונג הבא...
ובשעת סערה, בתקוף אותי מזגי הרע,
את חלוני אז אפתח, עליו ארכב בדהרה
אל השמיים.
וכשאגיע אצחק על פס של אור צהוב ודק,
אני ניצחתי במשחק, אני נמצאת עכשיו
עמוק בתוך המים.
עד העונג הבא...
ככה בדיוק היו החיים שלי עד עכשיו, קם בבוקר, מזין את התאווה וממשיך בסדר היום הרגיל (הוא לא היה רגיל אני יכול להבטיח לכם..) עד העונג הבא...
אבל זה לא רק במהלך היום מתבטא הכאב הזה. לדעתי מקור הכאב הרבה יותר עמוק.
הרי אנחנו עובדים בצורה כזאת: "וואו אני רעב, בא לי לממש תאווה. מממ איזה תאווה הכי תעשה לי את זה? אוקי זה נראה נחמד.." וככה אנחנו משתמשים, צורכים את התאווה עד איבוד חושים מוחלט. עכשיו כמו אחרי כל ארוחה טובה,אני בכל אופן נשאר עם תחושת שובע חזקה וחוסר רצון להמשיך באכילה, כי שבעתי, אני מלא והגוף שלי קיבל את מלאי האנרגיה שלו, בצורה טעימה נעימה ואיכותית.
לא ככה עם התאווה, שם זה היה הפוך.
משתמש.. מבסוט מהשימוש כיף לי לאונן את עצמי למוות על תאווה. לקראת הסוף קולט שאפילו לא התחלתי למצות את הפונטניצאל הבלתי ממומש של פנטזיות חדשות שנוצרו במהלך השימוש העכשווי, מכין בראש את הפעם הבאה, מממש אותה וחוזר חלילה. וכל פעם רק כמיהה אחת "עד העונג הבא"
העונג המטורף הזה שיציל אותי, שיתן לי את תחושת השובע הפנימית שכל כך חסרה לי.
שיתן לי יציבות פנימית רוחנית שימלא לי את כל הדפאקים והבעיות שאני מדחיק.
שיעזור לי לפרוק החוצה את כל התסכולים והבעיות שיש לי (לשחרר אותי מהטינות...).
עד העונג הבא, העונג הבלתי מושג. התאווה הבלתי ממומשת.
אחרי שחוצים כל גבול אפשרי ועדיין רעבים.
אי אפשר להשביע אותה.
ולכן, אם נגיד לעצמנו עד העונג של: עכשיו, זאת אומרת שנוותר עליו רק להיום.
רק ככה נזכה ונגיע לעונג הבא- חיים שלמים באמת, מבוססים על יסודות יציבות של נפש טובה ובריאה.
מי יתן ונזכה לוותר על התאווה רק להיום.
אוהב את כולכם המון!
אוהב ה'
