לראות את האור כתב on 13 אוק' 2017 08:11:
משהו מת אצלי!
הרגש אצלי נדפק.
אפילו להתעצבן כמו בן אדם נורמלי אני לא יכול.
אולי להיות עצוב? לא, מת!
אה, אני יודע שמח, תמיד ידעתי לקפוץ בכל מסיבה. בוא הנה יש חגים תהיה שמח. תהנה, תשתה ותהיה שמח.
אופס... גם.
הלו משהו לא עובד כאן, הלו מישהו?
איפה הלך הכל?
האמת, זו המתנה הכי טובה שיכולתי לקבל.
פעם, חחח, הייתי יכול להיות בקטגוריה של "השומע חרפתו ושותק".
היום אני צריך שיסבירו לי שניסו לפגוע בי. גם את זה לקחו לי!?
אטימות כזאת...
בהתחלה חשבתי שנהייתי טמבל. לא מבין.
אבל כשלא הצלחתי לכעוס , הבנתי זו החלמה!
לפתע, דברים שלפני 150 יום שהיו גורמים לי לאבד שליטה, היום בטון יציב בלי לעפעף אני אומר אותם.
והכעס אפילו לא מגיע אליי.
כאילו אני בכלל לא נמצא כאן. רק שמצד שני אני כל כך מחובר לסיטואציה באופן קר ושקול.
מוזר, פשוט מוזר!
אז עכשיו אני צריך להתרגל לחיים החדשים.
חיים דרך פילטר של זכוכית מחוסמת, אני רואה הכל ואני נמצא כאן, רק יש סינון.
זה כל כך מעולה.
אפילו התאווה קיבלה צד קר. ממש לא טעים.
נראה לי כ"כ רחוק וחסר ערך, טיפשי ומגוחך.
מוזר, אני מרגיש מוזר. זה לא אותו בן אדם שהייתי לפני התכנית אפילו לא אותו בן אדם שהייתי כשהתחלתי את התכנית.
אז חשבתי שהשתניתי נהייתי סבלני, רגוע, מיושב, מחושב.
היום אני יותר דומה למת ריגשי... וזה מרגיש טוב ונעים.
שיתוף קטן.
לפני שבוע אשתי זרקה לי שהיא רוצה להתגרש, אמרה לי ללכת לרב לקבל רשות...
בעבר הייתי מנצל את ההזדמנות להודיע לה כל מה שאני יודע חושב עליה במוח המעוות שלי.
בפועל אמרתי: שאני לא צריך אישור לגרש מאף אחד, טכנית זה נכון.
אבל תשובה כזאת "חלבית" בחיים לא נתתי לה... מוזר.
אבל במשך כמה ימים זה ניהל אותי.
בעבר היה לי דפוס, כל פעם שהרגשתי פרידה מתקרבת, מיד הייתי פונה לאתרי הכירות, מוצא מושא תאווה, ופועל ליצירת קשר על בסיס התאווה.
והדפוס הפעיל אותי.
באחד מאתרי הקניות שאני נמצא בו עלתה פרסומת של אתר הכרויות, חשבתי שהחסימה של המכשיר לא תאפשר לי להכנס, בפועל נכנסתי חלק, דפדוף קל בין התמונות הרשמה קצרה במייל אנונימי והופ אפשר לפעול, לא עובר חצי יום כבר יש לי פרופיל בעוד אתר, הכרויות לדתיים. אחח... איזה ראש חולה.
אפילו שלחתי הודעה, נו נראה מה קורה...
אבל, משום מה, זה לא מרגיש כמו פעם...
איפה הכיף של הצייד? איפה ההתרגשות? איפה האדרנלין?
פחח... איכס הכל מת. אוף!!!
מה זה? זה פיצוי?
לאחר יומיים של שיעמום מול מה שפעם נחשב לשדה פעולה שגזל ממני לילות שלמים ללא שינה, הפך להיות שוב שדה קוצים חסר ערך וחסר משיכה.
מחקתי את הכרטיסים, הפרופילים וההודעות.
מודה לה' יתברך, לא פעלתי בתאווה.
מי היה מאמין. לחיות בשפיות.
אני אפילו לא בדקתי אם אני רוצה להתגרש.
שמעתי בNA שקוראים לזה דפוסניק.
אז זה אני, דפוסניק כזה. טמבל.
ההחלמה שיבשה אותי לגמרי, אסירות תודה.
לצאת לחופשי, וואו מי היה מאמין.
מצפה כבר למתנה הבאה.
אני.. מה? לא הצלחתי לרדת לסוף מחשבתך..
זה טוב? זה רע? להיות חסר רגש? אטימות?
זה לא אמור להיות הפוך? ההחלמה מעניקה לנו חיים, כוחות עצומים, רק שהכל מסודר יותר.. לא?
בלבלת אותי, אשמח אם תבהיר את עצמך קצת..
