במעידה האחרונה שהיתה לי, חזרתי אחורה בזמן לנפילות, והרגשתי שוב את הסיבה שבגללה אני לא רוצה ליפול, לא רק הכאב שאחרי הנפילה, כאב שבחסד אלוקים נחסך ממני כי לא נפלתי, אלא הכאב של לפני הנפילה. הכוונה לאובססיה שמשגעת אותי, המחשבות שלא מפסיקות להכות לי בראש, כשמצד אחד אני שומע קולות צורחים לי "אתה חייב ליפול" ומצד שני את הקולות שצורחים "לא כדאי לך, אסור לך ליפול!". בשלב מסויים הרגשתי כל כך קרוע מבפנים, כל כך רע עם עצמי, שפשוט אמרתי לעצמי שאין לחיים טעם במצב הזה.

חשבתי על רבקה שבתוכה יש שני כוחות וכל אחד סוחב לכיוון שלו, עד שמגיע הרגע שהיא אומרת "אם כן - למה זה אנוכי". היא פשוט לא מסוגלת להתמודד עם המשיכה הסותרת הזאת, והיא נרגעת רק אחרי שהיא מבינה שזה שני אנשים שונים לגמרי. אבל אצלי שני הכוחות האלו הם לא שני אנשים שמושכים אותי כל אחד לכיוון אחר, אלא שני הכוחות האלו הם אני. זה אותו אני שכל כך רוצה ליפול, אותו אני שכל כך לא רוצה ליפול. פיצול האישיות הזה הורג אותי, ואני אומר "אם כן - למה זה אנוכי".

הכאב שנגרם מהאובססיה ומהרצון לא ליפול שמופיעים בו זמנית, גורמים הרבה פעמים למחשבה של "די, אין לי כוח, אני מעדיף ליפול העיקר לסיים עם זה". יש לי בתוך הראש הרעשה ארטילרית שלא מפסיקה ואני מוכן לעשות הכל עבור קצת שקט אז אני מרים דגל לבן ונכנע. כשמגיעים הרגעים שאני אומר "אם כן למה זה אנוכי" ומעדיף למות מאשר להמשיך לסבול, ברור שאני יעדיף ליפול בתקווה שהטרור יפסיק. 

זאת הסיבה שכל כך קל להפסיק וכל כך קשה להישאר בהפסקה. אני מפסיק מתוך תקווה לקצת שקט ושלווה, אבל כשהטרור חוזר לחיים שלי והאובססיה מתחזקת עוד ועוד, אני לא מסוגל להישאר בהפסקה ומעדיף ליפול. הבעיה היא כמובן שהנפילות לא רק שלא מחלישות את האובססיה אלא הן מחזקות אותה. זה נותן לי הקלה רגעית, אבל כשהיא חוזרת - היא חוזרת בגדול.

לא פלא שלרבים מאיתנו היו מחשבות אובדניות ברגעים האלו של האובססיה כשלא ראינו סיכוי לצאת החוצה מהמצב הזה. אם רבקה לא עמדה בזה, אנחנו על אחת כמה וכמה...

אז נכון שאנחנו לא בפרשת תולדות, אבל חשבתי על זה ואולי הפיתרון של רבקה זה בעצם הפיתרון שלנו: ותלך לדרוש את אלוקים. רק עם החיבור לאלוקים אנחנו יכולים לקבל את ההקלה מהאובססיה ואת השלווה שאנחנו כל כך מחפשים. באופן אישי, תכנית הצעדים לימדה אותי איך להתחבר לאלוקים וכאשר אני עושה את הצעדים - אני זוכה לשפיות, חיים בלי אובססיה וטרור.

תודה רבה!
אילו בדיוק התחושות שעברו אצלי בראש לפני שלושה ימים כשמעדתי.
ממש רציתי ליפול ולסיים עם זה כבר. רק נס הציל אותי, בקושי הצלחתי לעשות כל פעולה.

אהבתי. תודה

מחזק בדיוק בזמן הנכון 
ונותן לי כוח להמשיך 
תודה רבה

מחזק אותי מאוד! 
אני ברצף של מעידות, והספונסר אמר לי לחזק את הצעד הראשון, שזה בדיוק המסר שאתה כתבת: אני לא יכול 'עם התאווה', ואני לא יכול 'בלי התאווה', אבל עדיף לי את הסבל של 'בלי התאווה' מאשר הסבל של 'עם התאווה'...

מזדהה עם התחושות של רצון ליפול כדי לסיים את המלחמה והפיצול.

כתבת: "באופן אישי, תכנית הצעדים לימדה אותי איך להתחבר לאלוקים".
יש לי קושי עם האמירה שאנחנו חייבים את התכנית הזאת כדי להתחבר לאלוקים. אני מבין שהגויים ילמדו אותנו להיגמל מהתמכרות, אבל לא נשמע לי הגיוני שילמדו אותנו להתחבר לאלוקים. 
בטח חפרו על זה כבר הרבה. תוכל בבקשה להפנות אותי לפוסט שעוסק בזה? 
תודה

הסבר מתיישב על הדעת.
מעניין אם יש לזה מקורות מפורשים בחז"ל וברבותינו.