שלום חברים
אני מעוניין לשתף אתכם בתחושה חזקה שהייתה לי בעניין הדילמה, של ההתייחסות למצב בפורפורציה הנכונה.
לצערי יצא לי לאחרונה ללוות משפחה שבעקבות טראומה בן צעיר שלהם הסתבך נפשית ועשה קצת שטויות ברחוב (השם הרפואי של זה - מצב פסיכוטי) ובעקבות כך נאלצו לאשפז אותו לכמה ימים במחלקה סגורה, באותו זמן הלכתי ביחד עם האבא של הבחור לבקר את בנו, ובזמן הביקור הסביר האבא לבן שהוא עבר טראומה שלא באשמתו, ובע"ה ה' הוא עוד יתרפא מזה, והרעיף על הבן הרבה חום ואהבה וכן שאל אותו מה הוא רוצה שהוא יקנה לו, וכמובן שהביא לו הרבה מאפים דברי מתיקה ודברים טובים, והוסיף ואמר לו שאם יעשה מה שהרופאים אומרים וייקח את התרופות שמציעים לו הוא הבטיח לו עוד הרבה דברים ויקבל כל מה שירצה.
פתאום צצה לי מחשבה, מה פתאום האבא כ"כ מפנק את בנו ומרעיף עליו כ"כ הרבה חום ואהבה יותר מכל בן אחר, הרי הוא עשה שטוית ברחוב, ומגיע לו שתי סטירות???
ואז נפל לי האסימון, מכיון שהאבא יודע שהבן לא עשה זאת בכוונה, אלא בגלל חולי ממילא היחס שונה ולא רק שהוא לא מעניש אותו, אלא ההפך עוד מפנק אותו הרבה מעבר לרגיל.
אם עד שהגעתי לתוכנית הייתי בטוח שאני חוטא ושאבא שבשמיים יעניש אותי.
היום אני כבר יודע שאני חולה, ולכן לא רק שאבא לא יעניש אותי, אלא הוא גם יפנק אותי יותר מכל בן אחר ויתן לי הרבה יותר, ובמיוחד אם אני יטפל בעצמי יעשה את התוכנית וייקח את התרופות המתאימות הוא בכלל יתן לי כל מה שאני ירצה!
ואכן ב"ה אני מרגיש כמה שאבא מפנק אותי, ובמיוחד מאד שהגעתי להחלמה.
אבא שבשמיים
אוהבים אותך!
רצונך ייעשה!
