על הבדידות: סקירת ממצאים מחקריים, פורסם ב"פסיכואקטואליה" גיליון ינואר 2014
מהי בדידות:
ההגדרה הרווחת של בדידות היא 'פער בין רצונו של האדם למערכות יחסים חברתיות לבין קשריו החברתיים בפועל'. חשוב להבחין בין בדידות לבין בידוד חברתי - בידוד חברתי מתייחס לכמות האובייקטיבית של קשרים חברתיים בהם האדם מעורב, בעוד שבדידות משקפת את הבידוד החברתי הנתפס על ידי האדם עצמו. כלומר, אדם יכול לחוש בודד גם אם על פניו נראה כי הוא מוקף אנשים, או לחוש מסופק חברתית על אף שהוא מעורב במספר קטן של קשרים חברתיים.
כיום, בדידות נחשבת למבנה ביולוגי אשר בדומה לתחושות רעב, צמא וכאב, מהווה רמז פנימי המפעיל התנהגות אשר תמנע פגיעה באדם: כפי שרעב גורם לנו לחפש אחר מזון, וכאב גורם לנו להימנע מהגירוי המכאיב, תחושת הבדידות מכוונת אותנו לחפש אחר אינטראקציות חברתיות חיוניות ולהימנע מאינטראקציות בלתי מספקות.
השפעות פיסיות ונפשיות של בדידות:
מחקרים מצביעים על כך שבדידות אינה מהווה רק רגש מכאיב אלא גורם המשפיע על היבטים פיסיולוגיים ופסיכולוגיים.
ההשפעות הבריאותיות של בדידות
כיום, כאשר הקשר בין היבטים נפשיים להיבטים גופניים ובריאותיים הולך ומתבהר, לא מפתיע למצוא קשר הדוק בין בדידות לבין בעיות בריאותיות. מחקרים הצביעו על כך שאנשים בודדים סבלו יותר מעייפות, איכות שינה ירודה וכאבים כרוניים. מגוון מחקרים שנערכו בתחום הצביעו על קשר בין חוויה של בדידות לבין עלייה בלחץ הדם הסיסטולי, פגיעה באיכות השינה, פגיעה באיזון ההורמונלי, ירידה ביעילות המערכת החיסונית ועוד. כמו כן, נמצא כי בוגרים אשר חוו בידוד חברתי בילדותם היו פגיעים יותר למחלות לב, השמנת יתר, לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה ועוד, וכי אנשים בודדים היו בסיכון גבוה יותר להתדרדרות קוגניטיבית, דמנטיה ואלצהיימר בגילאים המבוגרים. על רקע הקשר בין בדידות לבין בעיות בריאותיות אלו ואחרות, לא מפתיע כי מספר מחקרים מצאו כי בדידות מהווה גורם סיכון לתמותה.
בדידות נמצאה קשורה גם לפגיעה בתפקודים קוגניטיביים והתנהגותיים יומיומיים אשר קשורים בהיבטים פיסיולוגיים. כך, לדוגמא, מחקרים שנערכו בתנאי מעבדה וגרמו לחלק מהנבדקים להאמין כי יהיו בודדים בעתיד, הצביעו על פגיעה בתפקודי המוח הביצועיים הקשורים בצריכת מזון והתנהגות חברתית. הנבדקים שהאמינו כי יהיו בודדים בעתיד צרכו יותר מזונות טעימים ולא בריאים והתנהגו באופן תוקפני יותר ביחס לנבדקים שלא "תוכנתו" להאמין כי יהיו בודדים בעתיד. מחקרים נוספים בתחום מציעים כי ירידה בהתנהגויות בריאותיות כאכילה מאוזנת והקפדה על פעילות גופנית קשורה בקשיים בוויסות הרגשי העצמי אשר נובעים ממצב הדריכות התמידי בו מצוי האדם הבודד, כפי שיתואר בהמשך.
ההשפעות הנפשיות של בדידות
באופן צפוי, מחקרים מצביעים על כך שבדידות משפיעה גם על היבטים נפשיים, ולא רק על היבטים פיסיולוגיים. בין היתר בדידות נמצאה קשורה לפגיעות קוגניטיביות, תחושת מצוקה, סימפטומים דיכאוניים, מחשבות אובדניות והתנהגויות אובדניות. הקשר בין דיכאון לבין בדידות העסיק חוקרים רבים, אשר טענו כי קיים קשר הדדי בין בדידות לבין דיכאון, אשר מזינים זה את זה. לטענתם, בדידות מתמשכת מייצרת סימפטומים דיכאוניים אשר מקשים על יצירת ושימור אינטראקציות בין אישיות באופן שמגביר את הבדידות, וחוזר חלילה, כאשר לא ברור האם בדידות קודמת לדיכאון או להיפך. על אף ההנחה בדבר ההשפעות ההדדיות, אנליזות שנערכו בשנים האחרונות הצביעו על כך שבדידות ניבאה החמרה בסימפטומים הדיכאוניים אך לא להיפך. כמו כן, מחקר בו יוצרו רגשות בדידות מלאכותיים באמצעות היפנוזה הצביע על כך שתחושת בדידות העלתה לא רק סימפטומים דיכאוניים אלא גם תחושות לחץ, פחד מהערכות שליליות, חרדה וכעס, ואף הביאה לירידה באופטימיות ובהערכה העצמית.
הגורמים לבדידות
מחקרים מצביעים על כך ששורשי הבדידות הם תורשתיים וסביבתיים במידה שווה. מאז ומתמיד האדם היה יצור חברתי אשר הישרדותו תלויה באחרים, וחוקרים מציעים כי הורים מוכוונים גנטית לחוש בדידות כאשר ילדיהם מופרדים מהם. כך נשמרת הנטייה שלהם להגן על ילדם ולחלוק איתו את משאביהם, לפעמים גם על חשבון צרכיהם. יחד עם זאת, נטייה גנטית לבדידות אינה מסבירה באופן מלא את חווית הבדידות.
מחקר אחד זיהה כי בקרב בוגרים בגילאי 50-68, קיים קשר בין קיומם של מספר סימפטומים פיסיים כרוניים, לחץ תעסוקתי כרוני ולחץ כרוני סביב אינטראקציות חברתיות לבין בדידות. לעומת זאת, גורמים כגודל הרשת החברתית, סיפוק חברתי וקשר זוגי קרוב נמצאו בקשר שלילי עם בדידות.
מחקרים אחרים הצביעו על גורמים אישיותיים הקשורים בבדידות. כך, למשל, נמצא כי אנשים בודדים ניגשו לאינטראקציות חברתיות מתוך עמדה צינית ובלתי בוטחת, ראו את עצמם ואת האחרים באופן שלילי יותר ונטו יותר לצפות לדחייה מצד אחרים. מחקר אחר אף זיהה כי אנשים בודדים נטו יותר מאנשים שאינם בודדים להאשים את עצמם בכישלונות חברתיים ולאמץ התנהגויות אשר יגבירו את הסיכון לדחייה חברתית. הדחייה החברתית מגבירה את הבדידות וחוזר חלילה, כך שנוצר מעגל שלילי בו בדידות ודחייה חברתית מזינים זה את זה.
היו שהציעו 'מודל בדידות' המדגיש כי חוויה של בדידות נחווית כאיום לאדם ועל כן אנשים בודדים דרוכים ורגישים מאוד לאיומים סביבתיים-חברתיים נוספים. דריכות זו מביאה להטיות קוגניטיביות המתבטאות בנטייה לתפיסת העולם כמקום מאיים יותר ולציפייה וזכירה של יותר אינטראקציות שליליות. עמדה זו מביאה פעמים רבות ל'נבואה שמגשימה את עצמה', כך שהאדם הבודד אכן חווה יותר אינטראקציות חברתיות שליליות וחש בודד יותר. כמו כן, לעמדה זו נלווים רגשות של עוינות, פסימיות, לחץ, חרדה ופגיעה בערך העצמי.
מחקר נוסף ומפתיע המסביר את הבדידות הוא ההיבט של הדבקה חברתית. נמצא כי אנשים בודדים נוטים להתחבר עם אנשים בודדים אחרים וכי אנשים שאינם בודדים נוטים לחוש בודדים יותר כאשר הם נמצאים זמן מה בחברת אנשים בודדים. הוצע כי המכניזם העומד בבסיס ה"הדבקה" בבדידות נובע מהעמדה השלילית אותה מביא האדם הבודד לאינטראקציה החברתית. התקשורת השלילית מייצרת תגובות שליליות, מגבירה את הבדידות ומחלחלת גם אל האדם הלא בודד אשר האינטראקציות שלו הולכות ו"נדבקות" באופי השלילי, באופן שמגביר לבסוף גם את בדידותו.
התערבויות טיפוליות להפחתת בדידות
החל משנות ה-30 התפרסמו מחקרים אשר התמקדו ביעילותן של התערבויות טיפוליות להפחתת מצבי בדידות. מחקרים אלו הניבו תוצאות מעורבות אשר לא סיפקו תשובה ברורה לשאלה עד כמה התערבויות טיפוליות להפחתת בדידות אכן יעילות. בשנת 1984 פורסמה מטא-אנליזה ראשונה אשר ניסתה לבחון סוגיה זו, ומאז פורסמו עוד חמש מטא-אנליזות אשר הניבו גם הן תוצאות מעורבות, אשר העלו ספק לגבי מידת יעילותן של התערבויות להפחתת בדידות. עם זאת, מטא אנליזות אלו הסיקו כי התערבויות טיפוליות ספציפיות אכן תורמות במידה מסוימת להפחתת הבדידות. אלו מתארים כי התערבויות טיפוליות אלו מתמקדות בדרך כלל באחד מארבעה היבטים מרכזיים: שיפור מיומנויות חברתיות, הרחבת התמיכה החברתית, הרחבת ההזדמנויות לקיום אינטראקציות חברתיות, והתייחסות לקוגניציות חברתיות לקויות.
מקצתם טוענים כי הרחבת התמיכה החברתית ואפשרויות האינטראקציות החברתיות עשויים לסייע במצבים של בידוד חברתי אך לא במצבים של בדידות, המתבטאים בפער בין רצונו של האדם למערכות יחסים חברתיות לבין קשריו החברתיים בפועל, ולאו דווקא במספר האינטראקציות החברתיות הממשיות. שיפור המיומנויות החברתיות והקוגניציות החברתיות הלקויות, לעומת זאת, מהווים לטענתם התערבויות רלוונטיות יותר. כדי לבחון הנחה זו.
כמה חוקרים ערכו מטא אנליזה מקיפה אשר עוצבה באופן שיסייע בהתמודדות עם בעיות מתודולוגיות של מטא אנליזות קודמות ועם השונות הרבה בין ההתערבויות הטיפוליות להפחתת הבדידות שנכללו במחקרים. תוצאות המטא אנליזה שערכו הצביעו על כך שהתערבויות אשר התמקדו בהתמודדות עם קוגניציות חברתיות לקויות של המטופל היו יעילות יותר ביחס להתערבויות אשר התמקדו בהרחבת התמיכה, האינטראקציות החברתיות והמיומנויות החברתיות. ממצאים אלו תומכים בטענתם של כותבים נוספים לפיה יש לשלב בין טכניקות שונות להשגת הפחתה ממשית בתחושה של בדידות.
להלן סקירה של התערבויות טיפוליות להפחתת בדידות אשר המחקר מצא כיעילות במידה מסוימת.
טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות להפחתת בדידות:
טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות להפחתת בדידות מבוססות על ההנחה כי תפיסות חברתיות שליליות ועיוותי חשיבה קוגניטיביים בתחום הבין אישי משפיעים על האופן בו האדם הבודד חווה את האינטראקציות החברתיות ובהתאם, כאמור, גם על האופן בו הוא מתנהל בהן. טכניקות אלו יוצאות מהנחה ששינוי הקוגניציות החברתיות השליליות והלקויות יביא גם לשיפור בחווית הבדידות ולאופן בו האדם מתנהל בסיטואציות בין אישיות. בהתאם, מחקר מתאר כיצד במסגרת התערבויות אלו המטופל לומד לאתגר תפיסות אוטומטיות ולא רציונליות הנוגעות לעצמו ולאחרים, להפחית את תחושת האשמה על בדידותו ולחזק את תחושת השליטה בחייו.
שיפור מיומנויות חברתיות להפחתת בדידות:
מיומנויות חברתיות חסרות ולקויות נחשבות לאחד הגורמים התורמים לתחושה של בדידות, למרות שיש המדגישים כי תחושת בדידות מתקיימת לעיתים גם במצבים בהם האדם אינו מבודד חברתית מבחינה אובייקטיבית.
טכניקות המתמקדות בשיפור מיומנויות חברתיות מכוונות להפחתת התנהגויות מבודדות (למשל, סימפטומים התנהגותיים של ביישנות וחרדה חברתית) ולחיזוק התנהגויות המקדמות יחסים בין אישיים חיוביים כלקיחת יוזמה, שימור מערכות יחסים וסיום מערכות יחסים לא רצויות. טכניקות אלו כוללות גם שינוי וחיזוק היבטים התנהגותיים ספציפיים התורמים להפחתת בדידות שביניהם שיפור מיומנויות של ניהול שיחה, נשיאת מצבי שתיקה, מתן וקבלת מחמאות, הבנת תקשורת לא מילולית ושימוש בה, הגברת תשומת הלב הבין אישית, שיפור האטרקטיביות החיצונית, והתמודדות עם אינטימיות גופנית. המחקר מדגיש את חשיבות השילוב בין טכניקות אלו לבין טכניקות קוגניטיביות התנהגותיות, במטרה ליצור שינוי מקיף של החוויה הבין אישית ולא רק של ההיבט ההתנהגותי.
התערבויות להרחבת התמיכה החברתית
על אף שחלק מהאנשים החווים בדידות חווים אותה גם כאשר הם מצויים באינטראקציות חברתיות, הרחבת הרשת החברתית והאפשרויות לקבלת תמיכה חברתית מהוות היבט משמעותי בחלק מההתערבויות המכוונות להפחתת בדידות. זאת, במיוחד כאשר העידוד להרחבת ההזדמנויות החברתיות מתקיים לצד טיפול המתמקד בהשגת שינוי קוגניטיבי התנהגותי בתחום החברתי. בהתאם, מספר כותבים טענו כי יש לשלב בהתערבויות להפחתת בדידות עידוד אקטיבי והכוונה של המטופל להשתלבות בארגונים חברתיים, חוגים, מקומות התנדבות וכן הלאה.
קבוצות תמיכה וטיפול קבוצתי להפחתת בדידות
באופן טבעי, כמה עשרות מחקרים בחנו את השפעת ההשתתפות בטיפול קבוצתי או בקבוצת תמיכה על תחושות של בדידות ובידוד חברתי. ומצאו כי אלמנות שהשתתפו בקבוצת תמיכה חוו שיפור בתחושת הסיפוק מהתמיכה החברתית לה זכו, הפחתה בצורך בתמיכה חיצונית, עלייה בתחושה החיובית הכללית, ירידה בבידוד החברתי וירידה בחוויה של בדידות רגשית. המחברים הציעו כי שינויים אלו היו קשורים בין היתר בעלייה בתקווה ובשיפור במיומנויות החברתיות ובמיומנויות ההתמודדות, אשר התבססו בתהליך הקבוצתי. מחקרים אף מצאו כי השתתפות בקבוצה טיפולית הביאה לירידה בתמותה ובשיעורי הפנייה לקבלת שירותים רפואיים בקרב קשישים. מחקרים נוספים תמכו בהפחתת התחושה הסובייקטיבית של בדידות בקרב קבוצות אוכלוסייה ספציפיות כסכיזופרנים, מהגרות ועוד. שינויים אלו קשורים ככל הנראה בעלייה בתחושת הלכידות והשייכות, בחשיפה וההתנסות באינטראקציות חברתיות ובשיפור המיומנויות החברתיות והבין אישיות.
למרות זאת, יש לפרש בזהירות את הממצאים התומכים בתרומת ההשתתפות בקבוצות תמיכה להפחתת בדידות, כי מחקרים אחרים מצאו כי השתתפות בקבוצה טיפולית הביאה לעלייה בתחושת הרווחה הנפשית ולמציאת חברים חדשים, אך לא שיפרה את התחושה הסובייקטיבית של בדידות.
הפחתת בדידות באמצעות טכניקות קשיבות ומדיטציה
ממצאים ראשוניים מצביעים גם על יעילות היישום של טכניקות מדיטציה וקשיבות בהתערבויות להפחתת בדידות. מחקרים מצאו כי תרגול מדיטציה הביא להפחתת תחושת הבדידות בקרב סטודנטים ביחס לסטודנטים שלא תרגלו מדיטציה. מחקרים אשר מתייחסים אל בדידות כאל מהווה מצב לחץ בעל השפעות רגשיות ופיסיות, הצביעו על יעילותה של התערבות קצרת מועד בה המטופלים רוכשים מיומנות בשימוש בטכניקות קשיבות מפחיתות לחץ להפחתת בדידות. טכניקה זו, המבוססת על תרגול מדיטציית מודעות הן באופן עצמאי והן במסגרת טיפולית, נמצאה במספר מחקרים כתורמת לרווחה הנפשית, לירידה במצוקה הרגשית ולשינויים ביולוגיים הקשורים במניעת דלקות. בהתאם להשערת המחקר, מחקרים מצאו כי קשישים שטופלו בטכניקה זו דיווחו על פחות בדידות מנבדקי קבוצת הביקורת, וחוו מספר שינויים ביולוגיים-גנטיים אשר הפחיתו את הסיכון לדלקות.
על אף התוצאות המעודדות של מחקרים אלו, האופן בו טכניקות המדיטציה תורמות להפחתת הבדידות עדיין אינו מובן באופן מלא, והמחקרים שנערכו בתחום הם מעטים ומבוססים על מדגמים קטנים יחסית.
