אחת הבעיות הגדולות שלי בזמן השימוש היתה נקודת המבט שלי על מה שהחיים מזמנים לי. כשהדברים לא התנהלו באופן שחשבתי שהם צריכים להתנהל, כעסתי. וכשלא הצלחתי לארגן את המציאות כמו שחשבתי שהיא צריכה היתה להיות, זעמתי. כך, כמעט תמיד התנגשתי עם משהו או מישהו (או מישהי). בהחלמה למדתי להתנהל אחרת. בחסד ה' אני לא סבור שנמצא שם למעלה מי שחפץ לחסל אותי ואיתי חשבונות. ההפך, כיום אני רואה במה שקורה איתי הזדמנות לגדול.
המאמר הזה נכתב על הזדמנות אחת לא שגרתית, ניתן אפילו לומר ממש יוצאת דופן. אסירותודה. שיהא לתועלת.
בחברה איתה טסתי לא ניתן להזמין מושב מסויים במטוס.. אתה מגיע לשדה ובוחר את המקום שנוח לך מהמקומות הפנויים שיש. הגעתי בזמן. אבל הדרכון שלי, לא. השליח ששלח הסוכן נתקע בפקק בדרך לנתב"ג, אמנם השגתי את הטיסה, אך הייתי מהאחרונים שעלו למטוס. התיישבתי במקומי המסומן - בין שני מושבים - סקרן להכיר את שכניי ל 11 השעות הקרובות מימין ומשמאל כמה דקות לפני ההמראה הן נכנסו. שכנותיי. כן. מימין ומשמאל.
קחו אותי 14 שנים לאחור ואני מרים את העיניים בהודיה לה'. תודה על ההזדמנות ל... התאוות. כיום, גם הרמתי את העיניים. הודיתי על ההזדמנות לגדול. ביקשתי הכוונה. לא רציתי לפגוע. גם לא לעורר מהומה וחילול ה'. הודיתי בחוסר יכולת להתנהל מול הסיטואציה לבדי וביקשתי כוח. ואז פניתי אל הבנות, והסברתי להן, שאני הולך לבקש מצוות האוויר לשנות לי את המיקום הישיבה, כי אני מרגיש שלא בנוח לשבת ביניהן. נתקלתי בהבנה והסכמה.. צוות האוויר מצא לי מקום אחר.. בין שני שמנים. נו. סיפור חייו של מכור.. או נשים או שמנים..
היה לי לא פשוט. דקות לפני ההמראה נדחפתי בין שני מגודלי גוף שלא עשו דבר על מנת שאוכל להידחס ביניהם. שלחתי הודעת חוסר אונים בוואצפ לחבר. והוא הבין אותי. הכיר יחד איתי בעובדה שזה הזמן לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם והחליט להעלות לי את המצברוח ולהצחיק אותי (הציע שאתקע גרעפסים ואו אתעטש עיטוש תחתון.. כדי להבריח אותם למושב שלהם). וזה היה בזמן ובמקום. כל המתח שלי התפוגג. השתחררתי. צחקתי כהוגן.
אבל היה מישהו שאותו זה לא הצחיק. השכן מימין. חצי שעה אחרי ההמראה התחילו המרפקים. אחרי עוד קצת זמן הגיעו גם בוקסים. כן פשוט ככה. כאילו בלי כוונה. כשהבנתי שאני הולך לרדת מהטיסה עם סימנים כחולים, החלטתי שהגיע הזמן להעמיד גבולות, וביקשתי ממנו בנעימות שינסה להישאר בגבולות המושב שלו. עוד לא סיימתי את הבקשה והוא נבח עלי: "קודם תתנהג כמו בנאדם". אתה יכול להמשיך להתכתב בוואצפ - - -
הייתי בהלם. התחשק לי לצרוח עליו. מי שמכיר אותי יודע, אני לא בנאדם שנשאר חייב. בטח לא כשאני "צודק". בחנתי את האפשרויות שלי. להתנצל? על מה שלא עשיתי.. רק כי הוא נפגע מהצחוק שלי? זה לא כנה בשבילי. להסביר לו? הוא לא נראה אחד שרוצה לשמוע.. ביקשתי יפה והוא נבח.. יכולתי להתלונן עליו? לא כדאי.. אלא אם אני מעוניין בעוד סרטונים בסגנון טיסת השוקולד.. וואצפ לא היה לי, אבל תובנה ברורה שאני צריך לשתוק. ולהתפלל. לסבלנות. לכוח. ולזוז. ברגע שיתאפשר לי. וזה מה שעשיתי. למעלה משעה חטפתי. עד שהיד כאבה לי ממש. ניצלתי את ההזדמנות שהיושב לשמאלי (נחר עמוקות!), קם לבית השימוש, וחזרתי בחזרה למקום שפיניתי קודם.
אני לא פוסק הלכה, וגם לא היה לי רב לשאול (בכנות, לו יכולתי הייתי שואל קודם את הספונסר שלי. ככה זה בדיני הנפש שלי), התפללתי שאוותר על תאווה, בחנתי את המניעים שלי בכנות, ומצאתי - שאני לא רוצה "לקחת" מהן, אלא רק לא לחטוף מכות יבשות (אולי זה היה מתפתח למעבר.. יש דבר כזה מכות רטובות?), או להתפרץ ולהחטיף בעצמי.. אז הסברתי לצמד הנשים שאני לא יכול יותר לשבת בין הגברים השמנים. שיש שם מישהו שעשה הכל על מנת להבריח אותי, והצליח. ושאודה להן אם הן ישתדלו שלא יהיה מגע בינינו. הן כיבדו. ומעבר לזה. הרבה מעבר.. אחת מהן סיפרה לי על ההתקרבות שלה לדת. על ההתמודדויות שיש לה בחיי היום יום עם בעלה והילדים. היה מרתק. השיא היה כשהיא הלכה לישון והציעה לראות הרצאות של הרב פנגר בטאבלט.
אחרי למעלה משש שעות ראיתי הרצאות של הרב פנגר - בין שתי נשים שישנו - דברתי עוד קצת עם אבאל'ה שלי. אחרי שסיפרתי לו מה היה לי בשעות האחרונות (אין לי ספק שהוא ידע על זה בלי שאמרתי מילה.. אני צריך לומר לו מה קורה איתי).הודיתי לו על ההזדמנות לגדול. כשוויתרתי על התאווה. כשוויתרתי על פעולות התגמול. כשחזרתי למקומי המקורי. שוויתרתי במשך שעות רבות על האפשרות להתאוות. שיכולתי לשבת בין שתי נשים ולראות בהן נשמות. בנות של ה'. שהייתי צריך אותו איתי. בכל רגע. שניצלתי את הזמן לדבר איתו. גם על הבוקסים, וגם על הנשים.
נס.
תודה אבאל'ה על החסד שעשית עימדי ושאתה עתיד לעשות איתי.
אוהב
