שלום חברים שמי יגאל

זמן מה אני חוזר בתשובה.
אני רוצה לשתף אותכם,
בגילוי טוב להתמודדות עצמית..

חבר טוב שלי אמר " אם תלחם ביצר הוא יטיש אותך"

וזה נכון.

לימדו אותי, כשעולה מחשבה לא יפה, מיד להגיד לא, להתנגד וכו'.
ככל שיותר אסור ככה בא לי יותר. וזה נהיה מאבק פנימי.

מצאתי שיש לי דרך חופשית יותר, עם תועלת.

כעשר מתעוררת התאווה, אני אומר לעצמי, "אני יכול, אף אחד לא ימנע זאת ממני ",

אצלי באותו רגע קורה שינוי פנימי-אני רואה את החיים שלי כמו שהם.
כשאני מבין שיש לי אפשרות לעסוק בזוהמה הזאת. מכך יצר נחלש, מאבד מכוחו ואני יכול להתבוננן על עצמי בבהירות רבה יותר ,באותה שניה ליבי מתחיל להתמלא גואל - ומחשבות עולות על הגועל שאחר!

זה טיפ שמתאים לשלב מסויים ולא לכולם

שיהיה הצלחה, ועלינו לזכור שחשוב לבנות גם בית וגם גדר!

הבית זה האור הפנימי של השמחה הממלא את מקום החיסרון
והגדר שומרת עלינו שלא יכנסו מזיקים ופושעים ויבלבלו אותנו כאשר אנו חלשים..

בס״ד
igal26 כתב on 24 יוני 2012 12:58:

בזה אני חושב שאתה בהחלט צודק.

האמת היא שאצלי הבעיה משום מה מתחילה לגדול דווקא כשאסור.
כלומר בטח שתמיד אסור אבל יש תקופות בשנה שבהם זה אסור אסור וכולם נגמלים מזה לזמן מה אבל אצלי דווקא אז זה מתחזק. תקופות אלו הם ימי השובבי"ם והסליחות. משום מה אז אני בעיקר "חוגג". אם כל השנה אני מסתפק "רק" בפעם בחודש לערך הרי שאז זה מגיע למימדים עצומים.

בוקר טוב יגאל, ברוך הבא.
אני רוצה לדייק יותר את הטיפ שכתבת כאן. נדמה לי שאפשר לעבוד איתו אפילו יותר חזק ממה שאתה מציג:
כאשר אני אומר 'אף אחד לא יעצור אותי' הרי אני יודע שאני לא רוצה לעשות את זה.
מה שבאמת אני אומר, אם אני מבין אותך נכון, זה - 'תקשיבו, אני רוצה את זה באמת, הדבר הכי הגיוני שיקרה עכשיו זה שאני אמשיך להתאוות - ברור, זה הרי מה שאני רוצה'. כשאני אומר את זה, אני מפסיק בעצם להיות עם 'אגו נפוח' שכל הזמן חושב - מה זאת אומרת, שאני אפול? אני הרי צדיק גמור, אני הרי שונא את השקר והצביעות שבפורנו...ברגע שאני מביט לעצמי בעיניים ואומר לעצמי: נתן, הדבר הכי הגיוני עכשיו זה ליפול. חלק מרכזי מהסיבה שבגללה אני מתאווה מתבטל. שהרי התאווה 'יושבת חזק' על כך שאנחנו מרגישים מרוקנים ומזויפים, על הרצון שלנו לברוח מעצמנו אל 'הקשר' בו נרגיש ונחווה וניסחף...ההסכמה להודות בכך שבאמת אני כזה, או בשפה של הצעדים 'שבאמת אני מכור' היא הצעד הראשון.
הצעדים השני  והשלישי כמובן, אותם ביצעת בתת מודע, אבל ניתן להעצימם הם להבין שאני אולי לא יכול, אבל אלוהים, אבי שבשמיים, יכול גם יכול, וברגע שאני פונה אליו שיציל אותי מעצמי, מהקלחת ההזויה של הרצונות שאני נסחף אליהם ברגעים אלה ממש, אני נותן לו מקום עמוק בתוך אישיותי וממילא מפוגג את המוטיבציה שיצרה לעתים רבות את התאווה.
יש עוד הרבה מה להעמיק בזה, אני ממליץ לך לקרוא את הפוסטים האחרונים שנכתבו כאן על סודה וכוחה של 'הכניעה'.
בוקר טוב , שוב ברוך הבא, וכל הכבוד על כך שהגעת לבד אל תחילתה של דרך הצעדים.
המשך לצעוד איתנו

נתן 

ליגאל ברוך הבא, יהי רצון שתרגיש כאן 'בבית'... שתהפוך הגדר לחומה...
לצדיק שאינו גמור: נקודה למחשבה, יש סיכוי שבימים 'החשובים' זה קרה לך
יותר בגלל הרגשת אשמה שלך?
בחויה האישית שלי הדרך הפסיכית שלי להתמודד עם הרגשת האפסיות הזו היתה לעשות את זה שוב...

לאסיר תודה
בשלב מסויים בבחרותי עברתי טראומה קשה בפטירת אימי ע"ה לאחר 3 שנות מאבק במחלת הסרטן
בתקופה הראשונה (חודשים ספורים) הייתי "בטוח" שזה רק בגללי (הן אני הוא הרשע של המשפחה שעובר את העבירות החמורות) עד ששוחחתי ע"כ עם משהו והוא "ניער"אותי מזה והסביר לי שזה לא בגלל זה וכו' ואז השתחררתי וחזרתי "לעצמי" היינו לכל המעשים הללו.
כמובן שהיום אני מודע לכך שלא הייתי רשע ולא חוטא אלא מסכן גדול שאיבד את הבחירה שלא בטובתו אבל אז חלק מהאשמה עצמית היית על זה