הבדיחה מספרת על ילד שקנה תרמוס וביקש מאמא שלו לשים לו שם תה רותח וגלידה, כי אמרו לו שזה שומר קור וחום.
או שאנחנו שומרים על קור או על חום, או שאנחנו נותנים או שאנחנו לוקחים, או שאנחנו מתחברים או שאנחנו מתנתקים, זה לא עובד ביחד, ואפילו התרמוס הכי משוכלל שמצליח לשמור גם על קור וגם על חום - לא יכול לעשות את זה ביחד.
תאווה היא במהותה פעולה של התנתקות ואהבה היא במהותה פעולה של חיבור. בתאווה אנחנו לוקחים, ובאהבה אנחנו נותנים. זה שני הפכים שלא יכולים ללכת ביחד, כמו שמים ואש לא יכולים להסתדר ביחד. בתאווה אנחנו לוקחים בברוטליות מהנשים אליהם אנחנו מתאווים, אנחנו הופכים אותן לחפצים ומתעלמים מכך שהן בני אדם, וכמובן אנחנו מתנתקים מעצמנו, מהאישה, מהעולם בו אנחנו חיים ומהכל. כשאנחנו שקועים בתוך הפנטזיה, להוטים לראות עוד ועוד תמונות וסרטונים, אנחנו נמצאים במצב של שיא האנוכיות, בניתוק גמור, עסוקים רק לקחת עוד ועוד.
לכן, ההיפך מתאווה זה אהבה, חיבור ונתינה. אם אנחנו רוצים להפסיק את הנפילות, אנחנו צריכים לשנות כיוון במאה שמונים מעלות, כיון שאם נהיה עסוקים בנתינה ואהבה - לא נוכל להיות עסוקים בלקיחה ותאווה. אי אפשר גם לקחת וגם לתת, אז הבחירה היא בידינו במה אנחנו רוצים להיות עסוקים, כי ברגע שבחרנו צד והתחלנו בפעולות - הצד השני לא יכול להמשיך להתקיים. אם אנחנו עסוקים בניתוק - אנחנו לא יכולים להתחבר, אבל אם אנחנו עסוקים בחיבור - אנחנו לא יכולים להתנתק.
ככל שאנחנו עושים יותר פעולות שבהן אנחנו יוצאים מעצמנו למען הזולת, מעניקים לאחר ועושים את הפעולות של האהבה, כך אנחנו מתרחקים מהרצון לברוח אל הניתוק של התאווה. במקום להילחם ראש בראש עם הרצון לצפות בפורנו, אנחנו יכולים פשוט להתסובב לכיוון השני ולהתמלא מהחיבור שלנו אל עצמנו ואל הסובבים אותנו. אם אנחנו מחוברים - אנחנו לא יכולים להיות גם מנותקים בו זמנית.
