רציתי לשתף אתכם במשהו שעובד. שווה לקרוא ולהפנים.  
כשאני רואה מישהי זרה ברחוב או באוטובוס וחושק בה אני אומר לעצמי: "במה אתה חושק? תכל'ס רק בעבירה. כלומר לא באשה הזרה אלא בעבירה נטו (עבירה כמו גזל, כלאיים וכו' בלי ה' הידיעה)  
והראיה: אילו היית חושק בה כאשה והיית מתחתן איתה כדת משה וישראל אחרי החופה וקידושין ואז היא היתה הופכת כביכול לאשתך על כל המשתמע מכך" האם גם אז היית מרגיש כך??
וראה זה פלא פתאום כל התאווה יורדת כמו בלון שיוצא ממנו האויר.
וחשבתי רעיון נפלא שאולי זה מה שעומד מאחורי 'יפת תואר' אחרי שלקחת אותה אל ביתך חודש ימים והיא הופכת לאשתך החוקית פתאום התאווה נעלמת כי זה בא עם כל החובות והזכויות של נישואין כדת ותשוקת העבירה מתפוגגת (בלי להיכנס  לדיון בראשונים אם מותר בעילה ראשונה כי זה כבר דיני מלחמה) 
בסך הכל כל התאווה שמתעוררת לפעמים כרואים אשה נאה ברחוב זה תאווה לעבור עבירה כלומר למרוד בקב"ה לא מתאווים לאשה עצמה לחיות אתה כאיש ואשה אלא לעצם המרידה כלומר ביאה באיסור ברגע שזה הופך לביאה בהיתר כבר אין יצרא דעריות. 
אז בפעם הבאה שאתם נתקלים באשה והיצר מנסה להסית.. תחשבו על זה

שלום ירושלמי יקר.
תודה על השיתוף ברעיון שעזר לך.
הרעיון להוריד את הפנטזיה למציאות המחייבת באמת מפוצצת את הבלון.
ומכניסה לאיזון.
תודה רבה!

תודה על השיתוף!
זה מראה לנו שוב כמה אנחנו חולים ומחפשים את הריגוש החולה, ולא את החיבור האמיתי.
זו מחלה של ניתוק, דמיון, פנטזיות, "רפאינו ה' ונרפא..."