שלום חברים יקרים.

למי שמכיר אותי, אני חובב אופניים ומשתדל לרכב כל יום.
רציתי לשתף פה ברכיבה מעניינת ומשמעותית שהייתה לי השבוע, תקוותי שזה יתן למישהו החלמה.
יצאתי מהבית כשאני לבוש בבגדי חורף, חשבתי שיהיה סבבה כשלגופי רק ג'קט נגד רוח.
אספקט ראשון- יצאתי לדרך בלי ציוד נאות
כשכבר התחלתי את הרכיבה עצמה, ראיתי שמתחיל טפטוף, זלזלתי, אמרתי לעצמי "פחח קצת גשם זה קטן עלי"
אספקט שני-חוסר הבנה של המציאות ותרבות "יהיה בסדר"
המשכתי את הרכיבה ואז זה קרה, נפתחו שערי שמיים (אסירות תודה על גשם!), רוחות עזות וגשם התחיל לרדת בעוצמה.
אבל אני? אני גיבור, לא אתן לקצת גשם לשבש לי את החיים, התחלתי את אחת הרכיבות המאתגרות והסבוכות שהיו לי בחיי...
סיימתי כ2 קילומטר של ירידה, כשלקראת סוף הירידה כשאני דוהר במהירות גבוהה מדי, הבנתי שהמצב מורכב ממה שחשבתי ואני צריך להתחיל להחזיר את השליטה על האופניים. (לדהור ב70 קמ"ש עם אופניים בכביש בגשם זה לא חכם).
אספקט שלישי-הבנה שאני בבעיה.
ופה למעשה התחילה רכיבה קשה מאוד, נגד רוח מאוד מאוד חזקה שטלטלה אותי ימינה שמאלה, שברה את שיווי המשקל שלי. וגשם, גשם חזק מאוד, זאת לא הרכיבה הראשונה שלי בגשם, אבל הפעם כמויות הגשם שירדו והעובדה שלא הייתי לבוש כראוי השפיעו מאוד. העובדה שלא הרכבתי מגיני בוץ הקשתה פלאים את הראיה, כי עפו לי המון מים לפנים. והערפל הסמיך ששרר באוויר לא נתן את היכולת לראות את מה שקורה במציאות. הייתי מוכרח לשנות תנוחת רכיבה ולהתחיל לרכב לאט ובבטחה, כשאני עובר ממצב של דהירה למצב של מקסימום אחיזה בקרקע כדי לא לעוף או להתרסק.
אספקט רביעי- חוסר בהגנות מקשה את הדרך בצורה בלתי רגילה.
אספקט חמישי- כשלא רואים את הדרך כדאי להאט.
והמשכתי את הרכיבה וזה היה קשה מאוד מאוד, העיניים שלי צרבו מהגשם ומהרוח, השרירים שלי צרחו עלי כשאני מעקם ומאמץ אותם בכוח ובחוסר התחשבות, העיקר להשאר מעל פני הקרקע בשיווי משקל.
לא הייתי לי ברירה אלא להמשיך לדווש, ידעתי שאם אתן למים שחדרו לעצמות שלי והקפיאו אותי, שאתן למזג האוויר המופרע הזה לעצור אותי אפילו לרגע, לא אוכל להמשיך את "שוונג הרכיבה". ואכן המשכתי, אבל פה נכנס מושג חדש, ההתמקדות ברכיבה היא כבר לא "טייס אוטומטי" מעכשיו צריך לשים לב לכל פרט, אחרת אפשר להחליק, כל נגיעה ותזוזה של הכידון או ההילוכים צריכה להיות בשום שכל, מיקום שיווי המשקל שלי קריטי לאיזון וזה לא רק לכיף. היו לי החלקות, מקרים שהאופניים היו עמוסים במים וסירבו להתקדם, ואני הייתי צריך להעביר להילוך קל יותר ולנסות להמשיך לדווש בכל הכוח, העיקר לגמוע עוד מטר.
אספקט שישי-לא לוותר, להמשיך בכל הכוח גם כשקשה ולא רואים את סוף המסלול.
אספקט שישי-תשומת לב לפרטים שפעם התעלמתי מהם, ועכשיו בעת קושי, הם קריטיים להישרדות שלי.
אספקט שביעי-לפעמים כשקשה ולא נראה שיש אפשרות להמשיך, צריך להחליף להילוך קל יותר ולנסות שוב.
וזה היה קשה, קשה מאוד, אבל היה אסור לי לרדת לרגע, גם כדי שלא אתקרר, כרגע הגוף שלי חם, ואם אפסיק לשניה למרות שנראה לי שזה יטיב איתי, אני פשוט אחטוף דלקת ריאות אח"כ.
לקראת סוף המסלול שלי, כשהייתי קרוב ליעד שלי, הייתי תשוש עייף והגוף שלי דרש מנוחה. הבנתי שאני לא יכול לשנות את העובדה הזאת למעט האפשרות שלי לחייך, וזה אכן מה שעשיתי.
הגעתי ליעדי סחוט מים, עייף, מחוייך ושמח שהצלחתי לעמוד במשימה, אבל גם כאן עוד לא סיימתי.
אספט שמיני-לדעת לחייך גם כשקשה ולא קל, אנחנו יוצרים לעצמנו את מצב הרוח שלנו.
עכשיו נותר לי לטפל בעצמי ובכל החפצים שלי שהיו ספוגים במים, זה אומר לסחוט אותם, לשטוף את עצמי מכל הלכלוך שדבק בי (ממ ממ), להתייבש ולהתחמם. ולראות שהכל במקום ושלא נגרם נזק נוסף.
אספקט תשיעי-גם כשנראה שהגענו ליד, צריך לבדוק האם שאריות של העבר עדיין איתנו, האם יש נזקים וצלקות שצריך לאחות.
בלילה היה קשה קצת פחות, אך הכבישים היו מחליקים ורטובים והייתי צריך להזהר מאוד מאוטובוסים שמיהרו ולא ראו אותי, שלא יפגעו בי חלילה כי אני לא נזהר מהם.
אספקט עשירי- לדעת לזהות מה עלול לפגוע בנו ולהתרחק ממנו ככל הניתן (פנסים חזקים :-) ושמירת מרחק נאות ) .
ודבר נוסף וכנראה הכי חשוב בכל הרכיבה הזאת, במהלך כל הרכיבה התעלמות מהקשיים ומהכאבים והתמקדות בחיבור עם אבא אוהב שאני יודע שהוא איתי.
אספקט אחת עשרה-חיבור עם ה' על פני ריכוז עצמי (שהיה מוביל אותי להתמקד בכאב ולהתייאש).
[אספקט 12- [b]אוהב אתכם חברים, שיהיה הצלחה בהמשך הדרך![/b]]


אוהב ה'

פינקת אותנו באחלה סיפור ואחלה תובנות.
ממש הצלחתי לדמיין אותך מדווש ומתאמץ.
מסרים יפים הוצאת מהסיפור!
(מה זה אספקט?)
בהצלחה.

יפה,
מקווה להפנים.