כולנו יודעים שפירצה קוראת לגנב, וגנב כשקוראים לו - בא, ואם הגנב בא - הכסף הלך. הנטיה שלנו להאשים את הפירצה היא טבעית לגמרי, ולא לחינם אמרו בגמרא שלא העכבר הוא הגנב אלא דוקא החור, כי אם יש חור - אין מה להאשים את העכבר אלא פשוט לסתום את החור.

הבעיה היחידה היא כאשר העכבר זה אני... במקרה הזה, להאשים את החור יכול להיות דרך קלה ונוחה לברוח מהאחריות האישית, כי יש לי לאן לגלגל את האשמה: הבעיה היא לא אני, הבעיה היא הפירצה. אז לפעמים לא החור הוא הגנב אלא דוקא העכבר, או לפחות לא רק החור הוא הגנב אלא גם העכבר.

נכון, האינטרנט שינה לחלוטין את כללי המשחק, ואין ספק שחלק גדול מהאשמה הכללית לכמות הגדולה של המתמודדים עם הנפילות זה בגלל הזמינות והאנונימיות שהאינטרנט מספק לנו. ברמה המערכתית אפשר להאשים את האינטרנט ולומר שהוא החור, זאת הפירצה שקוראת לגנב שבגללה. אבל גם אם זה נכון ברמה המערכתית, האם הגישה הזאת תעזור לי? אז יש לי את מי להאשים, אבל איך זה משנה את המצב האישי שלי?

אם אני יכול לסתום את הפירצה - זאת האחריות האישית שלי, ואם אני לא יכול לסתום את הפירצה - זאת עדיין האחריות האישית שלי. את העכבר אי אפשר להאשים בכך שהוא עובר דרך הפרצה, אבל אם אני הוא הגנב ואני לא רוצה לעבור דרך הפירצה - עליי לקחת אחריות ולסתום אותה. אני לא באמת עכבר, אני בן אדם, ולכן יש משמעות למעשים שלי, בפרט אם כל מעבר דרך הפירצה הזאת גורם לי לכאב ותסכול שאני כל כך רוצה להימנע מהם.

ומה אם אני לא יכול לסתום את הפירצה? אז כן, יש לי את תמיד את האפשרות להאשים את החור ולומר שלא העכבר הוא הגנב אלא החור. אבל גם אם אהיה לגמרי צודק (מה שכמובן לא נכון), זה לא יעזור לי כי אמשיך לסבול מהנפילה. אז במקום זה, אולי כדאי לי להבין שלא החור הוא הגנב אלא דוקא העכבר, וזה אומר שאני צריך לטפל בעצמי במקום לחפש אשמים מבחוץ. לאדם יש אחריות על המעשים שלו, ולכן גם אם יש פירצה - זה לא תירוץ עבורי לגנוב, וגם אם יש לי אינטרנט - זה לא תירוץ עבורי ליפול. במקום זה אני צריך לשאול את עצמי למה אני נופל, לקחת אחריות ולעשות את כל מה שאני יכול וצריך כדי לא לעבור דרך הפירצה.

תודה על הפוסט
אבל שלפחות שאני לא ישכח, שגם אם יש חור באמצע הדרך אני לא חייב להיכנס לתוכו וליפול שם.
בסופו של דבר זה לא כ"כ רלוונטי מי "אשם" פה בסיפור, זה משנה מי "סובל".
ואם אני סובל ורוצה להפסיק לסבול, אז עלי לקחת "אחריות" אישית על המעשים שלי.

אוהב

אני מאד מזדהה עם הפוסט הזה
אני נמצא ברוב שעות היום במקום שאני יכול לראות תאווה במחשבים.
המציאות מוכיחה שכאשר אני על קרקע רוחנית יציבה עושה פעולות ומחובר אני לא נוגע בתאווה במחשב וכאשר אני במצב פחות מחובר או בחוסר שקט או כל דבר אחר שגורם לי רצון לברוח אני מוצא את עצמי משוטט אחרי תאווה במחשבים.
הייתה לי תקופה לא רגועה עם המון התמודדות מול התאווה, וכיום שלמדתי להתמודד אם הדברים שגיליתי שהבריחו אותי לתאווה אני חווה שקט משחרר.
המחשבים נשארו אותם מחשבים [כך אני מאמין, לא בדקתי] אבל מה שהשתנה זה שאני מחובר ולא צריך לברוח כל הזמן לתאווה.

מה שחשוב לי לזכור זה שהעכבר שלי, הוא זה שמייצר את החור ולא יעזור לי לסתום אותם, אם אני לא מודה בחוסר אונים ולא עובד את הצעדים, לא תעזור לי שום סתימה של שום חור, כמו שכבר הוכחתי לעצמי במחלה שגם כשהוצאתי כל אופציה של אינטרנט מהמחשב שלי עדיין תמיד מצאתי דרך לראות פורנו, וכן על זה הדרך.

מה שחשוב בשבילי זה להודות בחוסר אונים, ולהתנהג כחסר אונים.