בשבוע שעבר ארגנו לי בקבוצה מסיבת הפתעה לרגל ציון שש שנות נקיות, אלא שבגלל שהיה מדובר בהפתעה, לא ידעתי על כך כמובן, ובדיוק באותו יום לא יכולתי להגיע לקבוצה והמסיבה נערכה בלעדי חתן השמחה... ועדיין שמחתי לקבל את ההודעות והתמונות של החברים השמחים בשמחתי ונהנים מפיצה ואוירה טובה של החלמה ואחוות רעים.
אתמול כבר לא היתה מסיבה, אבל זאת היתה ההזדמנות לקבל את המדליה של שש שנים. בקבוצה שלנו, כאשר חבר מקבל מדליה שואלים אותו: מי אתה ואיך עשית את זה? וכך שאלו גם אותי אתמול. האמת שלא התכוננתי בכלל לשאלה וזה הגיע לי בהפתעה, אז אני חושב שדוקא לכן התשובה היא אמיתית ומשקפת את המצב כפי שהוא.
בכל שנה יש דגש אחר של הפעולה העיקרית שבזכותה אני נקי. פעם זה היה הספונסר ופעם עבודת הצעדים, פעם הקבוצה ופעם הנתינה לאחרים, ובשנה האחרונה זה היה מהירות התגובה שלי. בכל פעם שהתאווה הגיעה לבקר, היו לי שתי אפשרויות: א. לומר לעצמי שזה בסדר ואני יכול להתמודד עם זה ושאם זה יתגבר אז אטפל בזה בהתאם. ב. לומר לעצמי שזה הרגע הנכון להרים טלפון ולבקש עזרה. בכל פעם שבחרתי באפשרות השניה - זכיתי בכל הקופה ולא הגעתי למצב של התמודדות. כאשר בחרתי באפשרות הראשונה, הייתי צריך נס כדי לא לסיים בהתרסקות כואבת.
יש משמעות גדולה לשאלה מתי אני עושה את הפעולה הראשונה. התזמון כאן חשוב מאוד כי אם לא עשיתי את הפעולה בזמן - נהיה קשה עד בלתי אפשרי לעשות אותה בכלל. הרבה יותר קל לא להיכנס בכלל למצב הבעייתי, מאשר להפסיק באמצע, כמו שיותר קל לא לשבת על המגלשה מאשר לעצור באמצע. והשנה הזאת חוויתי את זה על בשרי, והעובדה שאני נקי היא כיון שהכרחתי את עצמי להרים טלפון לחברים ולבקש עזרה מיד כאשר הגל התחיל, הרבה הרבה לפני שהוא הפך לצונאמי, וגם במקרים שבהם חשבתי שהוא לעולם לא יהפוך לצונאמי. דוקא כאשר פעלתי נכון בהתחלה, הסיכוי שהגל הזה לא יהפוך לצונאמי היה גדול יותר, ואילו כאשר זלזלתי בכוחו של הגל ולא עשיתי את הפעולות - הוא הלך והתגבר ואיים להטביע אותי.
תודה לאלוקים על שנה של נקיות ועל כך שנתן לי את הכוח לעשות את הפעולות הנכונות ובעיקר - בזמן הנכון.
