לא פעם היו לנו כאן דיונים לגבי ההבנה של ההתמכרות וההסתכלות על התאווה לא בתור בעיה אלא בתור פתרון, אבל בימים האחרונים היו לי כמה שיחות עומק עם חברים בשלבים שונים של החלמה ובזכותם קיבלתי הסתכלות קצת יותר ברורה על הנושא הזה ועל ההשפעה של ההבנה הזאת בתהליך ההחלמה שלי.

בעצם מה שקורה זה שכל זמן שאני מטפל רק בהתמכרות ובתאווה, זה דומה לאדם שקוצר שיח מסויים אבל לא עוקר אותו מהשורש. אז בהתחלה זה נראה יפה ונחמד ואני מתפתה להאמין שהכל בסדר וניקיתי את השטח, אבל בפועל בזמן הזה השורש כבר מתחיל לעבוד שוב כדי להצמיח את השיח שוב מעל פני הקרקע וזה רק שאלה של זמן עד שפתאום נראה אותו חי ובועט. במשך שנים הייתי משוכנע שהכל בסדר בחיים שלי ורק יש לי בעיה אחת עם התאווה. אז ניסיתי פעם אחרי פעם להפסיק את התאווה וטיפלתי בכך בכל כלי שעמד לרשותי ושיכולתי להעלות על הדעת, אבל פעם אחר פעם זה החזיק מעמד לתקופה קצרה עד ההתפרצות הבאה. כעת אני מבין שזה בכלל לא המצב ואין שום טעם לטפל בתאווה אלא אך ורק לנסות לטפל בשורש הדברים, ואם אצליח להגיע אל השורש ולטפל בבעיות האמיתיות בחיים שלי - אז יש סיכוי שהתאווה לא תחזור.

אז מה באמת לא בסדר בחיים שלי? מסתבר שהרבה... הרבה יותר ממה שחשבתי. גיליתי שאני לא יודע ולא מסוגל להתמודד עם עובדות החיים, ולא יודע לקבל דחיה ובקיצור לא יודע לקבל שום דבר שלא הולך בדרך שלי. כל זמן שהכל הולך ומסתדר כמו שאני רוצה - אנ מבסוט ושמח, אבל ברגע שמשהו לא הולך כמו שאני רוצה - אני מאבד את עשתונותי ולא יודע כיצד להגיב. משהו בהתפתחות הרגשית שלי לא הלך בצורה נורמלית וכאן טמון הכלב. תכל'ס, אני אדם מוצלח, איש משפחה, עובד בעבודה מכובדת והכל נראה טוב ויפה, אבל מתחת לפני הקרקע ישנה בעיה והבעיה הזאת היא מה ששולח אותי אל התאווה פעם אחר פעם. התאווה היא רק הפתרון הזמין והקל לבעיות האמיתיות שלי בחיים, ועד שלא אטפל בבעיות האלו - אין שום סיכוי שהתאווה תלך, כי מה אני אמור לעשות כאשר משהו לא מסתדר ואני כולי פקעת עצבים או כעסים או פחדים ושאר סוגים של בריחות מעצמי? אין לי איך להתמודד איתם.

אז מה שקורה כל פעם שאני מותקף בנשק שאני לא יודע איך להתמודד איתו, זה שאני מתקיף חזרה הכי חזק שאפשר ובורח לבונקר. לפעמים אני אפילו מוותר על ההתקפה ומיד בורח - מה שבטוח. למשל אם אני חוזר הביתה ואשתי חושבת אחרת ממני לגבי משהו או שהבוס לא מרוצה מאיזה עבודה שעשיתי, בדרך כלל התגובה שלי תהיה התקפה קטלנית בחזרה בה אני יסגור עם אשתי חשבון ואז אברח אל הבונקר החם והמוגן של התאווה. שם, כשאני לבד מול המחשב או מול כל דרך אחרת של תאווה למין - אין צורך בהתמודדויות. מקבלים אותי כמו שאני בלי בקשה שאשתנה, ולא אכפת לי שהכל אחיזת עיניים אחת גדולה, כי כעת בבונקר - אני מרגיש מוגן.

אבל יש רק בעיה אחת. בדרך כלל אחרי שהיה קצרה בבונקר - הוא מתפוצץ לי על הראש ואז אני כואב לי ואני מרגיש איום ונורא. ברגע שאחרי הנפילה, הבונקר מתגלה כמפלט גרוע מאוד ובכלל לא כל כך מוצלח כפי שהוא היה נראה רגע לפני כן. אז אני מבטיח לעצמי שבפעם הבאה לא אברח לבונקר. יופי, הבטחתי מליון פעמים אבל אני לא מסוגל לעמוד בהבטחות שלי כיון שאין לי מושג איך מתמודדים עם החיים, אז למרות שאני יודע שהבריחה לתאווה תעלה לי ביוקר - אני עושה את זה פעם אחר פעם שוב ושוב.

כעת השאלה היא מה עושים? איך באמת אפשר לטפל בבעיה מהשורש ואיך לומדים פתאום להגיב נכון ולדעת להתמודד עם עובדות החיים. הדרך היחידה שאני מכיר היא אלוקים. אני מכיר את כל הרעיונות הנפלאים לגבי "כשם שמברך אדם על הטובה כך מברך על הרעה", אבל כאשר רע לי - אני פשוט מתעצבן, וכל ההסברים היפים נעלמים ועפים ברוח. אני מבין טוב מאד שזה לא עוזר כשאני כועס, וגם יודע לצטט את "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", אבל בפועל - אני כועס! כן, מישהו הכעיס אותי ואני לא אתן לאף אחד לעצור אותי מלכעוס. ואל תגידו לי שזה לא מרגיז, כי יש דברים מאוד מרגיזים ועוד לא מצאתי את הבן הראשון בעולם שנרגע כשאמרו לו "תרגע".

אבל אלוקים זה כבר משהו אחר. לא קל להכניס את אלוקים לכל רגע מהחיים שלי (עבור זה צריך הרבה כניעה, אבל זה ענין לפוסט בפני עצמו), אבל כשאני מצליח לעשות את זה - פתאום מגיעה שלווה אמיתית, וכאשר השלווה מגיעה - אין צורך יותר בתאווה. זאת הסיבה בגללה תפילת השלווה מתחילה במילה "אלוקים", למרות שהיא לכאורה היתה אמורה להיות הגיונית מאוד גם בלי אלוקים, אבל בפועל - בלעדיו אין לי סיכוי לעשות את זה. אני יודע שיש דברים שאני לא יכול לשנות, אבל זה לא משנה את העובדה שאני עדיין כועס כאשר יש דברים שאני לא מצליח לשנות.

אלוקים, תן לי את הכח לשנות את מה שביכולתי לשנות, את השלווה לקבל את מה שאינני יכול לשנות, ואת החכמה להבדיל ביניהם.

" לא קל להכניס את אלוקים לכל רגע מהחיים שלי (עבור זה צריך הרבה כניעה, אבל זה ענין לפוסט בפני עצמו)"
אני ממתין לפוסט הזה בקוצר רוח. - סליחה, בכניעה.

אדם יסודו, סליחה שאני גונב את הבמה. השאלות שלך מדהימות בדיוק שלהם וגורמות לבירור עמוק. ניסיתי לענות עליהן בעצמי ונראה לי שתהיה תועלת רבה אם יהיו תשובות רבות לשאלות אלו ממשתתפי הפורום כך שמינה ומינה יתקלס עילאה.
להלן תשובותי:
1. אני מבין שהניסיון הוא לראות אם תבין שעליך להתחבר אליו ולמסור לו את ההתמודדות הזו כי היא חזקה מאיתנו. (להשלים עם מה שאיננו יכולים לשנות).
2. א. אני מבין שכן. ב. זו עבודה לכל החיים. ג. ברוב חיינו אנו "זורמים". התרגלנו. האידיאל הוא לחוש כל ביס כמטען לעבודת ה' וכל מילה כמרימת השכינה מעפר. אני מאמין שאם אנו שואפים לשם ועובדים על עצמנו, הקב"ה יעשה את עבודתו. ואם לא, כנראה שזה רצונו ואנו נמשיך בשלנו בשמחה ובהכנעה.
3. א. ההשלמה עם המשקעים והקבלה שלהם בלי כעס ובלי טינה תעשה את שלה ותרפא את נפשנו.
ב. חלק ממשקעי חיינו ניטעו בנו כדי שנרפא אותם. החלק האחר נועד להישאר שם ולתת לנו את הכוחות לפעול דרכם לתיקון עולם במלכות שדי.

תודה אדם יסודו ותודה נועם. תודה על השאלות ותודה על התשובות. אנסה לתת את המבט שלי על הדברים, ובתכל'ס הנקודות שאתם כותבים עליהן הם בסיס ההחלמה וברור שלא יכולות להיות מתומצתות לכמה שורות בודדות.

1. אז מה קורה כאשר אני חי 24/7 עם אלוקים והוא מחליט לנסות אותי. זה יכול לקרות אבל צריך להבין שיש הבדל בין תאווה לבין צורך. אלו שני דברים שונים. התאווה לא תעזוב אותי, ולכן יתכן שה' ישים אותי בנסיון של התאווה. זה קורה כל הזמן... לפעמים נסיונות קלים ולפעמים נסיונות קשים, אבל יש דרכים להתמודד עם התאווה הזאת, כמו שאדם רגיל מסוגל להתמודד עם תאווה. אבל אצלי זה משהו אחר. לי יש צורך נפשי לברוח אל התאווה, והצורך הזה נעלם כאשר אני חי עם הקב"ה 24/7 (כל יום רק להיום, ולפעמים כל דקה רק לאותה דקה).

2. התאווה יותר זריזה ממני - זה ברור, ולכן אני לא יכול להתחיל לחיות עם ה' כאשר אני מול המחשב או אחרי ששתיתי את התאווה הראשונה. לכן היום מתחיל עם מודה אני ולא עוזב אותנו עם פחות ממאה ברכות ביום, דהיינו לפחות מאה תזכורות של: אלוקים נמצא כאן איתי. ואם אני נמצא במצב הזה - התאווה לא באמת תוקפת בעוצמה הזאת כי טוב לי עם אלוקים.

3. החיים עם אלוקים יכולים למחוק כל דבר, לא רק את ההווה אלא גם את העתיד ואפילו את העבר. נכון שלשם כך יש צורך בסדרת פעולות נוספות (צעדים 4-7 בתור התחלה), אבל כאשר אני נכנע ומוסר לה' את החיים, אני מקבל את הכחות לפתוח את אוגדן ההיסטוריה שלי ולהתחיל להוציא החוצה את כל הדפים הבעיתיים. אני קורא דף דף, בודק האם יש אפשרות לתקן משהו ואחר כך משליך אותו לפח האשפה.

בתוכנית למדתי שאני חסר אונים מול התאוה, והאפשרות היחידה שלי להשאר נקי היא רק בכוחו של אלוקים.
ולכן, גם אם הוא ינסה אותי- אפנה אליו ואעשה את מה שמציעים לי לעשות במקרים כאלו.
התפקיד שלי הוא רק לבחור לוותר על התאוה כל יום מחדש, להבין ששם לא אמצא את הפתרון לבעיותי ושזה לא נותן לי כלום,
ואז אני מכניס את חסדו של אלוקים לחיי- ואני בטוח שהוא ישמור אותי נקי- רק להיום.

ובקשר למשקעים הרגשיים- כמו שכבר כתב זלמן, בצעדים 4-10 אני מנקה את משקעי העבר ודואג שלא יווצרו חדשים ע"י שאני חי בחשבון נפש ובודק מה הם פגמי האופי שלי, חולק אותם עם חבר ועם אלוקים, ומבקש נכונות לוותר על פגמים אלו באופיי.
וכאן שוב השילוב הנפלא- אני בוחר רק לבקש ממנו את הנכונות- אני לא יכול אפילו להיות נכון לכך, אך לבקש ממנו אני יכול.
אני בטח לא יכול להסיר את פגמי האופי שלי- אך ממנו אני יכול לבקש שיעשה זאת.
כמו שכתוב בספר הלבן:"בלי אלוקים אני לא יכול- בלעדי אלוקים לא יעשה"

כל הכבוד לפותח הפוסט, זלמן, ולכותבים הברוכים אחריו,
פוסט שאני אישית חיכיתי לו הרבה מאוד זמן, דבר שתמיד ידעתי שצריך לעשות אותו, אני מדבר על ההסתכלות על ההתמכרות מהצד השורשי שעלה לדיון בפוסט הנ"ל.
בדרך כלל, התאווה באה למלא צורך רגשי, שאבדנו, שלא מצאנו מקום לפרוק אותו באף מקום אחר, ועכשיו, כשאנו באים ומשתפים מדברים וצוחקים, בוכים ומתרגשים ביחד, אנחנו רואים שאפשר גם להסתכל על ההתמכרות שלנו מהצד ופשוט לבחון אותה מנקודת מבט שהייתה כמעט בלתי אפשרות לולא עזרתכם כאן בפורום ובקבוצות.

שוב, אני אישית עברתי דברים לא קלים בחיי, אף פעם לא הייתי מוערך כמו שצריך, השתדלו לסגור אותי בתוך פינה חשוכה ולהשאיר אותי מסנוור מהאור של אחרים, ישבתי בודד, בחושך, סגור ומפוחד, לא מבין איך אנשים יכולים לחיות בעולם הזה, בזמן שאני סגור בתוך ד' אמותיי בחדרי החמים בחורף והממוזג בקיץ.
את התסמינים של הבעיה השורשית הזאת, לקחתי איתי עד היום, וכשאני יוצא החוצה לסידורים או תפילה, אני מרגיש סגור בתוך בועה, שמאוד קשה לי לפרוץ אותה, וזה מתבטא בתנועות גופניות פיזיות, בין היתר בחוסר שטף בדיבור ובגמגום שהוא מנת חלקי..

אני מחפש הרבה זמן לכתוב על עצמי, ופשוט כאן בפוסט הזה, נפתחתי להוציא החוצה את הדברים...

תודה לכם יקירי, עכשיו כשאני מסתכל על הדברים מזוית קצת אחרת, אני רואה שכל העבודה כאן היא באמת עבודת קודש.

משוש, הכל היה שווה כדי לקרוא את הדברים שלך.

אני מקווה לשמוע אותך שוב בקבוצה.

למשוש חיי
אין לימילים לתאר כמה אני מזדה איתך גם אני חייתי בבדידות כל חיי ועד היום (לא שאין לי חברים )
פשוט אני בן אדם מסוגר וביישן והתאווה גרמה לי עוד יותר להיות לבד ולהתיחד רק איתה כל פעם
ברוך השם פה אתם החברים הכי טובים שלי
גם אני מחכה בקוצר רוח לפוסט הבא של זלמן איך להכניס את אלוקים לכל רגע מהחיים שלי
אבל אני עדין לא מבין איך באמת זה יוצא לי את כל המשקעים מהעבר ?

לברית קודש,
התכוונתי לכתוב לך משהו ארוך אך אסתפק בכמה מילים.
תראה, אנחנו עד היום לא הצלחנו להוריד מעלינו את המשקעים של העבר, כי אנחנו בעצמנו חווינו את הדברים וקשה לנו להתנתק מהם.
אך הקב"ה הכל יכול, האהוב והאוהב את בריותיו, יכול לקחת לנו את הקשיים ואת המשקעים בכך שאנחנו פשוט נשליך את כל הצרות שלנו ואת כל הקשיים שלנו לעברו. נגיד לו "אב הרחמן, אנחנו משוגעים, אנחנו חולים, סבלנו הרבה, ואנחנו נושאים בתוכנו צלקות שלא יתרפאו לעולם, אך אנחנו מאמינים באמונה שלמה ובנפש כוספת, שרק אתה תוכל להושיע אותנו מצרותינו ולהוציא אותנו מהבוץ, לנקות אותנו ולרחוץ אותנו, ולהראות לנו את הדרך הישרה שבה יילך האדם".
צריכים, כל יום, כל בוקר, איך שקמים בבוקר לבקש ממנו, שהיום יהיה לנו יום נקי, חדש, וכוחות להתגבר ולהתעלות על עצמנו.

לאלוקים יש כוחות שלנו בני האדם אין, מה שנשאר לנו, זה לדעת לבקש ולרצות בקרבתו.

נ.ב בסוף יצא לי קצת ארוך...

תודה רבה חזקתה אותי
ויצא לך תפילה נפלאה בעזרת השם אני יאמץ אותה

"זה הכל בשבילכם", 

ממש מזדהה
פוסט חשוב מאד