אין לי בית
זר לא יבין זאת. אני מפחד מהבית שלי, או ליתר דיוק, מהביתיות שלי. זה מתחיל בפחד מרוגש ומיוסר – להיות לבד בבית. כנער – בבית של ההורים; וכ'בעל בית נשוי' – בבית שלי. הסימנים המקדימים הם כל כך יום יומיים עד שקל כל כך להתעלם מהם: תאריך חתונה שאשתי זורקת שהיא מתכננת ללכת אליו, סתם קניות שהיא לא מתוכננת לחזור עד מאוחר, ילד חולה שאני צריך להישאר איתו בבית בשעות היום, אבל תמיד יש מעין שלוש נקודות כאלה בתוך המחשבה. אשתי בקניות . . . אני בבית עם ילד חולה . . . ומיד, הכאה מנטלית, 'די; לא, אני לא אעשה את זה, זה אסור' (אצלי היה גוון דתי במחלה אז הובלט במיוחד ה'חטא', אבל תחושת האיסור היא שבלטה והזדקרה תרתי משמע), וכעבור כמה שעות/ימים, כשהשלוש נקודות תפחו לתכנון רפוי כל שהוא של האופן בו אפרוץ את החסימה או פשוט אגיע לסרט הארוך ההוא שלא הספקתי להוריד בפעם הקודמת, כבר לא היה אפשר סתם לתת מכה מנטלית לעצמי בראש, היה צורך להשתמש בנשק קטלני יותר: 'זה מגעיל, זה נורא, זה דוחה, זה תועבה, איך אני רוצה לעשות את זה? (אצלי זה כלל תפילה-תחינה מיוסרת, בשל הגוון הדתי), וכך ברעילות שרק שנים של שנאה עצמית יכולה לרכז, ניסיתי ככל יכולתי לזרוק את כל תחושות הגועל והסלידה והכעס והאימה והזעם והתסכול, ה-כ-ל, רק לא לעשות את זה שוב. אבל שלושת הנקודות האלה לא מוותרות בקלות כל כך, אם הן שרדו את התקף החרטה התהומי מלפני שבועיים, הן מעוניינות לשרוד גם את התקף השנאה והתסכול הזה, כל מה שנשאר להן לעשות הוא לגרום לי בדרך הזויה כל שהוא לא ללמוד מהניסיון, ופשוט להשאיר הכל כפי שהיה בקריסה האחרונה. וכך, הן עסוקות בלהרדים את היוזמתיות שלי, ומשום מה אני לא משפר חסימה, לא בוחר לסלק גירויים בזמן המועד הזה, וכמובן, לא בוחר לייצר מצב בו הזמן הזה יפסיק להיות כה מועד. הרי זה הבית שלי, הרי כבר שבועיים עברו, הרי פשוט אני לא אגע במחשב בערב הזה וזהו, הרי החלטתי שמספיק, הרי אני יכול פשוט לא לעשות את זה. כיום המחשבות המרדימות האלה כמעט ומצחיקות אותי, אם הן לא היו שלי הייתי אומר שהן נעות על הציר שבין טמטום לחוסר שפיות. הרי זה לא שהדפוס הזה היה חדש לי, כבר עשיתי אותו מאות פעמים בשנים האחרונות, ועדיין – בכל פעם האמנתי להן, כמהתי להאמין שהפעם יהיה בסדר, שהפעם לא אצטרך להתמודד, שהפעם אסתדר, רציתי להאמין שאני טוב, שאני לא הבהמה שהשנאה העצמית שלי קבעה שאני.
ואז, אני פשוט הולך, הזמן עובר, ומגיעה האפשרות, ברגעים שלפני לפעמים הלב הולם בפראות בפחד מרוגש, ולפעמים אין שימת לב מיוחדת. הדלת נסגרת, האישה נרדמת, ואז . . . לעתים קרה ששלוש הנקודות התפרצו בבת אחת, ומצאתי את עצמי פשוט שם, שוכח ומתעלם מכל מה שהיה לפני, שוכח מעצמי ומהעולם, ונבלע בחיפוש האינסופי, המתוחזק על ידי הריגוש, עד לסופו המתוק, המריר והדומע. אך לעתים, לעתים קרה ששלוש הנקודות הפכו לשלוש פטישים שעשו רעשי רקע במוח שלי. ניסיתי לקרוא ספר ברוגע, ניסיתי להמשיך תוכניות כרגיל, ניסיתי לשטוף כלים, לעבוד, ואז רציתי לנוח, או להתקלח, והיד נעה מעצמה, והוורד התחלף בחלון גלישה פרטית או בסתם חלון גלישה, ובהיעדר שימת לב ברורה, פשוט מצאתי את עצמי שם, לעתים היה צריך לעבור בדרך חתחתים ווירטואלית, ולעתים הקלות הייתה בלתי נסבלת, מרגשת ומפחידה עד מרתיעה בעוצמתה...
ובימים שאחרי, חשתי שוב, את המועקה הבלתי נסבלת הזו, הפחד להיות לבד במקום שאמור להיות הבית הרגוע, הנינוח והשליו שלי, וחוזר חלילה.
בימים אלה מוקם לי ולשכמותי בית אחר, בית שבו הסיפור הזה יכול היה להישאר בכותרת ושלוש נקודות וכולם כבר יבינו... בית בו לא צריך להתפדח מסיפורי מלחמה אודות ה'שח מט' העצמי בו ניסיתי להבקיע את החסימות שעשיתי ביום קודם לכן. בית לכל מי שכמוני, סבל מהתמכרות ושקיעה בתאווה ווירטואלית. לפני כמעט שש שנים חיי השתנו לבלי הכר. כיום, לעתים קרובות אני אפילו לא זוכר שהיה לי קשה להיות לבד. להיות נינוח, להעביר את הזמן בבית, בלא לחשוב ובלא לחפש ריגוש בולעני. מקווה לראותכם בבית זה, ביחד איתי, צועדים אל עתיד בו הבית לא יהיה מקור של פחד, אלא של שלווה.
