כשהייתי צעיר, שמעתי סיפור אודות יכולת השרידה של נתן שרנסקי בכלא הסובייטי בזמן שהיה 'אסיר ציון'. מסופר, כי הוא נהג לשחק שחמט בראשו כנגד עצמו. פעם אחת היה בצד של 'הלבנים' ולאחר מכן בצד של 'השחורים'. מדי פעם הרהרתי בכשל הלוגי הקיים במשחק כנגד עצמי - הרי איך אפשר להיות 'בשני הצדדים באופן מלא, היכן שהוא, חייבים 'לרמות'...
ואז..אז הגיעה תקופת השח מט שלי, תקופת החסימות ופרצותיהן.
נדמה לי שזה היה לפני כשבע שנים, בתקופה האחרונה לפני שהגעתי לקבוצות. התחלתי לחסום את המחשב. ומכיוון שאני טיפוס יסודי, חסמתי כל מה שעלה בדעתי שיכול להגיע לתאווה, כולל סיומות של אתרים, כולל מילות מפתח, ושלל האפשרויות שK9 יודע להציע. אני יודע שזה נשמע מפגר, ואני מקווה שחלקכם מזדהים עם התופעה הזו, אבל כעבור יומיים אני מוצא את עצמי מקדיש את כל מרצי ויצירתיותי על מנת לחשוב כיצד לעקוף את החסימה הזו...ובזמן הזה כולי בוערף נוגע מדי פעם בעצמי כדי להמשיך את הבעירה והריגוש...אבל בעיקר 'באמת' מנסה. וכשמנסים - מצליחים. ואז, אחרי הנפילה, בהתקף חרטה נורא, אני חוזר להגדרות (שנפתחות על ידי אדם אחר, כמובן, שהרי אין לי את הקוד), ומעצב מחדש את כל החסימות, ואז...כעבור יומיים שלושה, תנחשו מה קורה? אני מנסה שוב, ללחוץ לשונית אחרי לשונית, והk9 הזה חוסם שוב ושוב ושוב, ואני עדיין מנסה, עוברת שעה, עוברת שעה וחצי, ואז אני מוצא...וחוזר חלילה. מדוכדך, אני שב על עקבי, מנסה להבין כיצד לחסום את הפירצה הפעם.
החוויה הזו, של השח - מט כנגד עצמי, יצרה בתוכי שני נזקים מרכזיים: האחד נקשר בשפה הדתית בה דיברתי באותם הזמנים, לביטוי שנאמר ביום הכיפורים 'ריצת רגליים להרע' - היה לי קשה לשאת את העובדה שכל הכישרון שלי, כל היצירתיות שלי, כל הנחישות שלי, הושקעה בניסיון לעקוף את מה שעשיתי לפני יומיים. אז מה זה אומר עלי? הייתי שואל את עצמי ברגעי חרטה רווי אשמה רעילה. מה אמיתי ומה מזויף? מה אני באמת? הנזק השני נקשר דווקא לתחושה ההפוכה - ברגעים בהם הייתי בצד שמנסה לחסום האמנתי בכל ליבי שאצליח, האמנתי שהפעם, הכל יהיה בשליטה, התאווה יותר לא תוכל להיכנס לנפשי הטהורה, שהרי זהו, הפעם הצלחתי לחסום לחלוטין. במצב זה, בהתקף גרנדיוזיות של שליטה בבלתי נשלט, שכחתי את העובדה שהעסק הזה לא עבד בעבר. האמנתי שהפעם אני יכול לשלוט. ואשליית השליטה, אפשרה לי להמשיך ולהישאר לבד עם הבעיה. לחסום ולחסום ולחסום, וליפול וליפול וליפול, ולחסום ולחסום ולחסום וליפול וליפול וליפול, אבל אף פעם לא לעשות את הפשוט מכל - לבקש עזרה מאדם אחר, להודות בכישלון לפתור את הבעיות שלי בכוחות עצמי. בשנותי בהחלמה עברתי שתי קריסות מרכזיות, הראשונה, בתחילת הדרך לפני כשש שנים, הייתה כשהנפילות הפכו לבלתי נסבלות. אבל השנייה, לפני כשנתיים, הייתה כשהבנתי שזהו, הניסיון לעצור את 'המעידות' שהיו לי באותו הזמן על ידי הרחקות והרחקות של התאווה מחיי לא מועילים. הבעיה אינה שיש לי נגישות לתאווה, הבעיה היא שאני מנסה לשלוט. שם, לפני שנתיים, בעזרת הספונסר, הפסקתי לנסות למחות כל בדל של קישור לצריכת תאווה ווירטואלית, וחזרתי אל מה שהיה כה ברור בהתחלה, עלי לבקש עזרה ממישהו אחר, ולא לנסות לשלוט.
בחברותא החדשה שמוקמת, נוכל להבין יותר כיצד השליטה שלנו בתאווה התבטאה דווקא בניסיון להרחיק אותה, כיצד החסימה, הגדר, עשויה גם להכשיל את ההחלמה, דבר שזר, שאינו מכור לצריכת תאווה ווירטואלית, פשוט לא יוכל להבין.
