מה היה החשש הכי גדול שלי בכל פעם שצפיתי בפורנו? אין ספק שזה היה שמישהו אחר יידע על כך. לא יכולתי להעלות על דעתי אפשרות כזאת, וכאשר נתפסתי על ידי אשתי, זה באמת הרגיש כמו סוף העולם. הבושה היתה כל כך גדולה, שפשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כך הנפילות לא היו רק הצפייה עצמה, אלא ריטואל שלם שכלל את המחיקה של ההיסטוריה וטשטוש עקבות. לפעמים זה היה גובל באבסורד: אני צופה בפורנו, מאונן, מוחק את ההיסטוריה, ואחרי חמש דקות פותח שוב את האינטרנט, שוב צופה, שוב מאונן, שוב מוחק וכן הלאה... אבל גם כאשר נמאס לי לגמרי מהריטואל הזה, אף פעם לא הפסקתי אותו, כי עד כמה שהיה גרוע הכאב של הנפילה, היה רק דבר אחר שיכול להיות יותר גרוע מכך, וזה שמישהו אחר יידע על כך.
לא פלא שסבלתי מפיצול אישיות נורא שכזה, כיון שהיה אסור לאף אחד בעולם לדעת מי אני באמת, וכך בחוץ הייתי אדם אחד ובפנים אדם אחר לגמרי. לא יכולתי להעלות על דעתי מצב שבו אדם אחר רואה אותי כפי שאני. זה לא היה סתם פחד, היו לכך סיבות טובות מאוד ובראשן הידיעה שאף אחד לא יכול להבין אותי. אנשים שמכירים אותי כפי שאני בחוץ, לא יוכלו להאמין שכשאני לבד מול המחשב, אני צופה בפורנו בצורה כפייתית, ואם אנסה להסביר להם שאני לא רוצה את זה, הם בודאי יגידו "שטויות, אם אתה לא רוצה - אז אל תעשה את זה".
היתה פעם שהעזתי וברוב ייאושי פניתי לרב/חבר וסיפרתי לו, אבל את אשר יגורתי בא לי, ולמרות הרצון שלו לעזור לי, הרגשתי בעיקר חוסר הזדהות. למשל הוא הציע לי לשים ליד המחשב תמונה של אשתי, כדי שזה ימנע ממני לצפות בפורנו... הוא באמת רצה לעזור ובאמת חשב שהעצה טובה, אבל אני ידעתי שלא רק שזה לא יעזור אלא רק יפצע אותי יותר. אחרי השיתוף הזה, הבנתי שבאמת לא כדאי לי לפנות לאף אחד כי אין סיכוי שיבינו אותי, וזה במילא לא יעזור.
אבל כשהגעתי להחלמה התהפכו היוצרות. לא רק שאני לא מפחד לשתף אדם אחר, אלא שבלי ספק אני יכול לומר שהמתנה הגדולה ביותר שקיבלתי בתכנית היא האפשרות לשתף אדם אחר במה שעובר עליי. כיום, העובדה שאני יכול לפגוש חבר, להסתכל לו בעיניים ולשתף אותו בקשיים ובהתמודדויות שלי היא הדבר הכי טוב שיש לי. כן, בדיוק אותו דבר שממנו פחדתי, הוא הדבר שכיום לא רק שאינני פוחד ממנו אלא הוא בדיוק ההיפך מכך.
למה זה קרה? בגלל מילה אחת: הזדהות. הסיבה שבגללה כל כך פחדתי לשתף אדם אחר היתה כי פחדתי שלא יבינו אותי, והסיבה שבגללה היום אני משתף אדם אחר היא כי אני יודע שיבינו אותי. הסיבה שבגללה אנשים אחרים לא יכולים להבין אותי היא כי הם לא יכולים להזדהות עם מה שעובר עליי, והסיבה שבגללה חברים מהתכנית יכולים להבין אותי היא כי הם יכולים להזדהות עם מה שעובר עליי.
כאשר אני משתף אדם אחר בגל שעובר עליי, אני מרגיש את ההזדהות שנושבת ממנו. הרי בפעם האחרונה שדיברנו זה היה הפוך, והוא זה ששיתף אותי בגל שעובר עליו, אז בודאי שהוא מבין אותי כעת. ההזדהות היא ברמה הבסיסית ביותר, ברמה של החוסר אונים. מכור אל מכור, שנינו מדברים באותה שפה, בדיוק כפי שמספר ד"ר בוב בספר הגדול, כאשר הוא מספר על הפגישה שלו עם ביל וו. אחרי שנים שבהן הוא חיפש כל פיתרון אפשרי לבעיית ההתמכרות שלו, ופתאום הוא מצא אותו:
"השאלה שבודאי תעלה בראשך היא: "מה אותו אדם אמר או עשה שהיה כה שונה ממה שאמרו או עשו האחרים קודם לכן?" יש לזכור שקראתי חומר רב ודיברתי עם כל אחד שידע או חשב שהוא יודע משהו על אלכוהוליזם. אלא שזה היה אדם שעבר שנים רבות של שכרות מבהילה, שחווה כמעט את כל חוויות השיכורים הידועות לבני אדם, ואילו הוא התרפא על ידי אותו אמצעי עצמו שאני ניסיתי לרכוש, לאמור הגישה הרוחנית. הוא מסר לי מידע על נושא האלכוהוליזם שהיה ללא ספק לעזר רב. חשיבות רבה היתה לעובדה שהוא היה בן האנוש הראשון אשר איתו דיברתי, שידע אודות האלכוהוליזם מתוך ניסיון אישי. במילים אחרות, הוא דיבר בשפתי שלי.
אז כן, כל מכור שאני מדבר איתו, גם אם הוא מכור לסמים או להימורים, אני מיד יכול למצוא איתו שפה משותפת, כי אנחנו מזדהים ברמה מסויימת על בסיס החוסר אונים, אבל כדי לקבל הזדהות אמיתית, אני צריך מישהו שמדבר בשפה שלי - מישהו שמכיר את השפה של מכורים לפורנו אנונימיים.
