עייפות מהמלחמה זוהי בדיוק תחילת ההחלמה,
זה השלב הזה בו אני מרגיש שאין לי סיכוי לבד,
ואז נפתחות שערי דמעה, ופתאום אני מדבר עם ה' כמו שלא דיברתי איתו המון זמן,
ולא רק על התאווה, אלה על העובדה הפשוטה שלפעמים אני מרגיש שקצת לא פייר...
לא פייר הצורה בה הוא נתן לי לחוות את החיים עד כה,
ותוך כדי דיבור איתו, אני מעורר את עצמי לחשוב, כמה הצורה בה חייתי עד כה עיצבה אותי להיות מי שאני,
עם הייתרונות, ועם החסרונות, וחסרונות אני לא צריך לפרט, אבל יתרונות... ואז אני לומד להודות לו על הצורה בה הוא נתן לי לחוות את הכל, כי אלמלא צורה זו, לא היו לי את היתרונות הללו....
ומשם... יש לי שני אפשרויות,
להשלים עם המצב... ואז כמו מפגר לחזור שוב אחרי תקופה ולהבין שאין לי כוח להלחם...
או להבין שכל עוד יש לי פעולת החלמה ואפילו קטנטנה ביום. אני מתקדם, ואם אני מתקדם,
נשאר לי להשאיר את הגאווה בצד, זאת שכל הזמן מקציבה לוחות זמנים למתי אני יבריא, ואיך זה יראה, וגורמת לי לחשוב שאני מנהל את העולם, ואת הצורה בה אני צריך לחוות.
ואז נוצר לי גלגל פלא, שנקיות מזינה נקיות,,,,
ומאז אני געתי לכך, אני יכול לומר שכמעט כל נפילה שנפלתי נוצרה מדיסונס שאני מנסה להבין אותו,,, למה אני רוצה גם וגם....אבל כל הפעמים שנפלתי היו כבר לכאורה בצלילות.
אין לנו צורך להלחם, ה' ילחם לנו ואנו נחריש.... אנחנו רק צריכים להיכנס לים... ולהמשיך לצעוד,,,, גם בשלבים בו המים עמוקים, וכבר נכנסים לפה, ולא נעים.... יבוא השלב בו הים יפתח לשניים....
השאלה היא כמה עקשנים אנחנו מוכנים להיות, כמה סבלנים... לעשות השתדלות ולתת לה' לנהל את התוצאות... כן... גם בדבר הזה.
מעריך אותך כל כך, בהצלחה גדולה