לאבא שכל כך אוהב אותי אישית. שלום.
ניקיונות, בלאגנים, קמחא דפסחא, עזרה להורים ועוד הרבה מאוד מטלות שיש, בנוסף לעבודות הקבועות שיש לי ביומיום, עם כל הלחץ אני אמור איכשהו להישאר שפוי ונקי ומפוכח, אני רוצה להיות עוד יום אחד קרוב לאבא שלי שכל כך אוהב אותי.
אני חסר אונים מול זה. זהו השנה הראשונה שלי בהחלמה שאני עובר את ערב פסח, אין לי מושג מה אני אמור לעשות, אין לי מושג מה אני לא אמור לעשות. לא יודע. פשוט לא יודע. יש מישהו שמכוון אותי שנותן לי הוראות ברורות כמה מותר לי לעזור בבית לעומת כמה מותר לי לעבוד בעבודות שלי? עד כמה אני אמור לתת שירות ועזרה להורים שלי לעומת עד כמה אני צריך להכריח את עצמי לכתוב צעדי 4 (ו 9) על כל המשפחה, משום שפשוט אני לא שורד את העומס הזה. קשה לי לחיות בתוך בליל של צעקות, התרגזויות, פגיעות אחד בשני, מריבות, לראות את כל הפגמי אופי של כולם בולטים החוצה ביתר שאת ולשתוק ולהישאר בשפיות. מה לעשות? עד כמה להיות בנתינה לעומת עד כמה להיות 'אגואיסט בהחלמה שלי' מתוך אמונה שלא אוכל לתת כלום לשום אדם (ולעצמי), אלא אם כן אשאר שפוי.
הגעתי לאמונה שכוח גדול ממני יוכל להחזיר אותי לשפיות. כן אני מודה שאני לא שפוי, בטוח אין לי את היכולות הבסיסיות של שיפוט והערכת מצב בסיטואציה הזאת, מה אני אמור לעשות בה. אני מאמין שהכוח העליון שלי 'יצליח' להשאיר אותי נקי, כמו שהוא הצליח להשאיר הרבה מאוד חברים מסביבי שהם נקיים שנה +. מציאות - זה עובד.
אבא, תעזור לך. אני מוסר לך עכשיו את החיים שלי, את הרצונות שלי, את המעשים שלי. אני מוכן לנסות לשמוע אותך מה אתה רוצה שאעשה, אני מוכן ללכת על זה גם אם יתברר לי שטעיתי. אני מוכן ליישם בחיים שלי את הצעדים 4-10. בשבילך. תנהל לי את העולם שלי, כי אתה עושה את זה טוב יותר ממני.
אני מבקש ממך הכוונה, אני לבד לא יודע מה לעשות, אתה יודע. תעזור לי לפעול בחיים שלי לפי מה שאתה מתכנן בשבילי. רצונך יעשה בחיי, ולא רצוני.
אוהב אותך.
