*הגאולה הפרטית שלי*
עוד שנה עברה.
זו לא פעם ראשונה שאני כותבת את הסיפור שלי. אני מאמינה שהרבה כבר קראו אותו. עם זאת, בכל שנה מחדש מרגישה צורך לחזור לאותם רגעים ולהעלות את הזכרונות על הכתב. בעבר היתה זו דרך לשחרר את הכאב, היום - זה ממקום של הודיה עמוקה.
לפני שמונה שנים בדיוק חוויתי את חורבן ביתי. אולי באותם רגעים לא הבנתי עד כמה הוא חרב, אבל כן חוויתי הכי עמוק שאפשר את הכאב.
ערב תשעה באב לפני שמונה שנים. מנסה לארגן את הבית איכשהו ולהכין סעודה מפסקת. שבעה ילדים מתרוצצים סביבי, ובעל לא מתפקד.
הבנים הגדולים (כמה גדולים... בני שמונה וחצי, עשר ואחת עשרה...) הולכים לבדם לבית הכנסת למינחה, ואבא - ישן. מפעם לפעם מתעורר ונאבק בכאבי שיניים שתקפו אותו אך מסרב לקחת כדור הרגעה. מעדיף לסבול ולכאוב כאב פיזי ובלבד לא לחוות את הכאב האמיתי, הפנימי, שהוא מצוי בו.
ואני, שרק לפני חודש שמעתי ממנו וידוי אישי על מעלליו בכל הכמעט שנתיים אחרונות והצלחתי לחבר את חלקי הפאזל שכבר התפזרו ברחוב ובשוק האפור, שהבנתי שהבנאדם משומש למוות ואיבד כמיליון שח, חובות אדירים, מכירת נכסים - שאני עצמי חתמתי עליהם רק כדי לראות אותו מאושר, בטוחה שהנה, לאחר ששיתף אותי, הוא כבר נקי והכל מאחורינו, ולקחתי על עצמי תפקיד: להציל אותו מהרגשות הקשים שלו. לגרום *לו* להיות מאושר, ויהי מה...
כמה נאיבית הייתי.
עד לאותו תשעה באב.
הערתי אותו לסעודה מפסקת, אחרי שכל היום הוא לא אכל. בתגובה קיבלתי צעקות...
הודעתי שאנחנו לא נלך לאכול לפני שיצטרף אלינו. הייתי חייבת להפגין כמה אני מסורה... אבל הוא - רק כעס וצעק והשפיל ודרש שאעזוב אותו.
אספתי את ילדי ואכלנו יחד כשהדמעות חונקות אותי. הגדול בן 11, והקטנים, תאומים בני שנה.
אוירת נכאים. אוירה של תשעה באב פרטית.
הבנים שוב הולכים לבית הכנסת לבד. יתומים חיים. צריכים להתמודד עם שאלות של סבא, ודודים וחברים, ולספר לכולם שאבא לא מרגיש טוב. כן. הם למדו בבית הספר של אמא שצריך להגן ולגונן...
הייתי מוטרדת מאד שהוא לא אכל ולא שתה. איך יתמודד עם יומיים צום... לקחתי על עצמי חסות עליו ועל בריאותו ופחדתי להיכשל. אבל הבנאדם ישן וישן כשמפעם לפעם צועק מתוך שינה...
ואז, בשתיים בלילה הוא פתאום התעורר ו... יצא מהבית! רצתי אחריו. לאן עכשיו? אתה חולה! מהבוקר בצום ולפני יום צום נוסף!
והוא, רק רוצה להסיר ממנו את החבילה שהתעלקה על גבו בדמות אישתו... הוא הולך להירגע עם חברים...
כמה חוסר אונים. כמה תסכול. כמה יאוש. איבוד שליטה...
הוא הלך לדרכו. משומש פעיל שלא רואה אף אחד ושום דבר חוץ מהצורך לכבות את הכאב של עצמו.
ואני נשארתי, דואגת, מפוחדת, מיוסרת, כבר יודעת לאן מובילה היציאה הזו. עוברת לילה ללא שינה, מלווה בהתקפי חרדה, וקמה לבוקר מלא פעילות כשהילדים דורשים את כל כולי והוא? איננו. מנותק מהעולם. לא עונה לטלפון.
התינוק מתחיל להעלות חום. משתעל. קוצר נשימה. ואני מתזזת בצום מאחד לשני, מנסה להישאר גיבורה. חזקה. אסור לי לקרוס.
רק לקראת הערב הוא חוזר הביתה. נראה כמו מוזלמן. עיניים מזוגגות. מתנדנד מצד לצד. ו... שוקע בשינה טרופה.
הצום יוצא. שוב מנסה לגלות "מסירות" ולא לאכול לפני שהוא מצטרף, עד שאני מבינה שאין עם מי לדבר. אוכלת מהר ובחטף וחוזרת לטפל בילדים, ובבית שנראה כמו אחרי מלחמה.
מצבו של התינוק מחמיר ואני חייבת לרוץ איתו למיון. מנסה להעיר את בעלי שייקח אחריות לפחות על התאום שנשאר בבית ויתן לו בקבוק כשיתעורר... במקום עזרה מקבלת שוב צעקות וגחדופים. האשמות על חוסר התחשבות בו...
אין לי ברירה. ממנה ילד בן 11 להיות אחראי על תינוק בן שנה ורצה עם השני לבי"ח. חמותי נרתמת לעזרה, מחליפה אותי שעה כדי שאוכל לחזור לראות מה קורה בבית ואני שוב חוזרת לבי"ח. משתחררת ב4 לפנות בוקר, וכך הולכת לבד ברחוב החשוך עם תינוק חולה ולא מבינה מה קורה עם החיים שלי. לא מבינה מה קרה לו, לבעלי, שכל כך אהבתי. לאן הוא נעלם. פוחדת מה יהיה עם הבית. מה עוד אצטרך לעבור. ורק בוכה לאלוקים: תציל אותי, כי אני לא יכולה יותר. כמה שאני 'ג'דה', ורצה, ומחזיקה את הכל וכולם, ומרגישה שהעולם שלי מפורק.
חוסר אונים. תוהו ובוהו. חורבן הבית.
רק אחרי יומיים סיפר לי בעלי שהגיע לתחתית הבור ומכאן אין יותר לאן לרדת. כן. אותו ליל תשעה באב היה היום האחרון שהוא השתמש. לילה בו איבד יותר מסך הרווחים שלו בשנה שלמה... ומתוך היאוש הוא התפלל לישועה.
וישמע אלוקים ויעננו...
הופנינו לטיפול המתבסס על שיטת 12 הצעדים. בתחילה היה ברור לי שאני מגיעה לטיפול אך ורק כדי לתמוך בו. לעזור לטפל בו ולהציל אותו. אולם מהר מאד הבנתי שאני מכורה לא פחות ממנו. הוא מכור לחומר, אני מכורה אליו... לשליטה על רגשותיו.
הייתי צריכה ללמוד איך לחיות את חיי שלי. לחיות בנפרדות. להפסיק להתעסק רק בו.
וזה היה קשה. וכואב. אבל הכי מהכל - משתלם ומתגמל.
בדילוג מהיר אספר מה שקרה בשבת האחרונה.
בדיוק 8 שנים אחרי אותו יום, ט' באב, ישבנו בסעודת שבת מוקפים בילדים המקסימים שלנו (שגם הם עברו תהליך לא קל), הורים של בעלי אכלו אצלינו, אחיו ובניהם הצטרפו לאחר הסעודה. הבית מרווח וקולט את כולם. שולחן עמוס בכל טוב. אוירה נעימה מלוכדת ומשפחתית. אם מדברים על פסגת אושר - מתכוונים לזה. "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך"...
ואז, כשכולם הולכים הביתה, הבן בן התשע מעלה חום, אחרי כמה דקות משתעל עד לקוצר נשימה, ובשניות כל גופו מתמלא בפריחה. הבטן מאדימה, מתנפחת ומתמלאת שלפוחיות. ברור שהילד חייב להתפנות למיון.
כן. זה אותו תינוק שלפני 8 שנים רצתי איתו לבד לבי"ח.
ב2:30 בלילה בעלי יצא איתו כשהוא מבקש ממני להישאר בבית: את צריכה לישון. יש לך תינוקת שצריכה אותך כאן.
ב"ה הילד בסדר. אחרי שעה כבר חזר הביתה. מה שחשוב - אבא שלו גילה אחריות. אכפתיות. התחשבות. התנהג באופן הכי אבהי ואנושי שאפשר. היה שם בשבילו, הצחיק אותו, דאג לו... ורק כשהגיע הביתה שמנו לב עד כמה סימבולי העיתוי והאירוע.
גלגל חוזר בעולם.
אז וגם היום הוא יצא באותו תאריך ובאותה שעה מהבית.
אז וגם היום אותו ילד נזקק בדחיפות לטיפול רפואי.
אז - הוא היה משומש ורק רצה להיעלם מהעולם, לברוח מאחריות, התעלם ממני ומכל המשפחה, כעס וצעק והשתולל כמו חיה פצועה, מרגיש בודד, בית שבור, ריק, מלא ברהיטים שקובצו מיד שנייה ועם חובות חונקים,
והיום - נקי שמונה שנים, חי את החיים ואוהב אותם, נוכח בחיים על מלא, לוקח אחריות ומוקף במשפחה אוהבת ותומכת, בית גדול, יפה, משופץ ונעים, עסק משגשג וללא חובות כלל!
ואני, אישה קטנה ומאושרת. מודה על הניסים הגדולים. מודה על התוכנית שהובילה והביאה אותי למקום בו אני היום.
אחת ההבטחות של הצעדים אומרת: לא נתחרט על העבר ולא נרצה לסגור עליו את הדלת.
בתחילת דרכי בתוכנית לא הבנתי את ההבטחה הזו. הכאב היה כל כך עוצמתי שרק רציתי לקחת את אותם שנים ולהעיף אותם הכי רחוק שאפשר. היום, אני מודה על ההתרסקות. רק כשאני יודעת איפה הייתי אני יכולה להודות על המקום אליו זכיתי להגיע. היום ברור לי שלולא אותה התרסקות, לולא החורבן - לא היתה מגיעה הגאולה. היום אני לא רוצה לשכוח! כשאני נזכרת בעבר (וכאן הזכרתי רק יומיים מתוך שנתיים של טירוף) הוא כבר נקי לחלוטין ואין בו טיפת כאב. יש בו רק הודיה ענקית לה' על כל חסדיו.
תודה אלוקים.
תודה לתוכנית שהצילה את חיי האישיים ואת חיי כל בני משפחתי.
תודה לכל מי שהיה איתי בדרך, תמך והקשיב, וחיזק ועודד.
תודה שקראתם אותי. זו החובה הקטנה שלי להחזיר לכם מה שקיבלתי, ולתת כח נסיון ותקווה.
שנזכה כולנו לישועה ולגאולה הפרטית והכללית במהרה בימינו, אמן.