בוקר טוב..
אז בזמן האחרון אני מוצא את עצמי במין דיכאון. נופל לא מעט, ואני מרגיש ניכור גדול כלפי הגוף שלי. התחלתי לראות את עצמי בעין מאוד לא יפה. זה הגיע למצב שממש התחלתי לשנוא את עצמי ואת המשיכה שלי לפורנוגרפיה. להרגיש מאוכזב מעצמי.
זה הכניס אותי למצב ממש לא פשוט, אני מאוד מנסה לצאת ממנו ולאהוב ולקבל את עצמי יותר, עם כל זה שאני רוצה להילחם בתאווה.
העניין הוא שאם כל אחד אחר היה במצב שלי- הייתי מייד מחבק אותו ואומר לו שהוא אדם נפלא וכמה אני מעריך אותו. לא הייתי חושב עליו רע אפילו לרגע. אבל עם עצמי.. אני לא מצליח לקבל אותי.
חוץ מזה. אני מרגיש שנגמר לי כוח הרצון. אני יודע שלא משנה כמה אנסה- בסוף אפול. גם אם זה ייקח שבוע וגם אם זה ייקח שבועיים.. בסוף זה גובר עלי. בכללי תמיד היה חשוב לי בעתיד לבוא להגיע נקי וטהור לאשתי, להקים משפחה בלי כל השטויות והתאוות האלה בחיים שלי, ולהיות עובד ה' מתוך נקיות. ועכשיו, כל הדברים האלה עדיין חשובים לי, אבל זה לא מחזיק אותי יותר. אני כבר לא מצליח לגייס את הרצון שלי. בקושי מצליח להילחם.. נשבר מהר יותר, ואז חושב על זה ואומר.. ברור שיכולתי להצליח למשוך את זה עוד ולא ליפול.
אני נמצא עכשיו בשירותי הצבאי.. ומה שקורה זה שבצבא אני מצליח יפה להתגבר.. אני עסוק, אין כמעט פרטיות וכו', ובבית.. אני נופל בקלות. גם כשאני מנסה להעסיק את עצמי, לצאת וכו'.. בסופו של יום אני אמצא את הפרצה ואפול בה. וזה ממש מבאס אותי, שהחזרה הביתה, שהיא דבר כל כך מרגיע ומשמח וכיף, שאמור לטעון אותי בכוחות.. פתאום הוא גם מחליש ומדכא, ומפיל.
זהו, עד כאן שפכתי את ליבי, בטוח שאם יש מישהו בעולם שיבין את התסביכים שלי אלה האנשים היקרים שפה. אז תודה לכם מראש.
שבת שלום! יעקב
