לא רוצה לתקוף ולא להטיף. נכתב מתוך המון מחשבה, כל מילה מעומק הלב. ליבי הומה אליך, רוצה כ"כ שיהיה לך (ולאשתך!) טוב. הלוואי שהמילים יועילו למישהו, והיה זה שכרי.
כולנו מתמודדים מול התאווה. אני מכיר היטב את התחושה ואת העינוי, את הבלבול בנפש ואת הכאב. היא רוצה או לא? היא לא מבינה? היא רוצה לענות אותי? מה אני עושה עם זה?
אני מזדהה מאוד עם הכאב. תרשה לי לחלוק איתך אותו, כי אני סוחב אותו כבר יותר מחמש שנים, טיפולים, יועצים, שיחות ארוכות, תסכולים ולילות ארוכים. אני האחרון שאזלזל בקושי.
אבל, אני חולק מכל וכל על האבחנה. נגיד שאשתי הייתה זמינה תמיד, איך וכמה שאני ארצה, לוקחת גלולות (עם פטנט נגד הורומונים...) ולא נאסרים, רוצה ומוכנה תמיד - גם אז הייתי סובל.
עובדה, סבלתי גם לפני שהכרנו, גם אחרי, גם כשהמתב היה משוחרר יןתר וקיבלתי כל מה שרציתי, וגם כשלא.
למה הסתכלתי על אחרות כשהיה לי פת בסלו במלוא מובן המילה? למה דווקא כשקיבלתי יותר - דווקא אז פזלתי החוצה?
למדתי שהבעיה אצלי. יכול להיות שגם לה יש בעיה, זה לא ענייני (היא לא ביקשה את העזרה שלך), אבל הבעיה שלי לא קשורה אליה. היא לא נוצרה בגללה, היא לא תיפתר על ידיה ואין לאשתי השפעה עליה (אם כבר, הבעיה שלי משפיעה עליה).
למדתי גם לגלות אמפתיה. גם כשאני שומע רגשות של דחיה מולי - אני יכול להבין ולא ליפול. גם אם זה אומר שאין מין בינתיים - עדיין אני אוהב אותה ומקבל אותה ומבין אותה.
למדתי להבין קצת. נסה רגע להיכנס לראש שלה ולחשוב מה עובר עליה, אשת מכור מסכנה... יכול להיות שזה נשמע ככה: מצד אחד רוצה, מצד שני נגעלת, מצד אחד שונאת את ההתנהגות שלי, מצד שני מקווה לפתור אותה ולשלוט עליה, והרבנים אמרו, והמדריכה, אבל אני לא מסוגלת. רוצה בית נורמלי, לא רוצה להיות בובת המין שלו, בטח לא אחרי מה שהוא ראה... מדחיקה, מדמיינת שלא קרה כלום והכל בסדר, אבל זה לא נכון ולא עובד וצף בראש. לא יכולה איתו ולא יכולה בלעדיו. ולמה אני צריכה להתמודד עם כל התיק המסובך והמפחיד והמגעיל הזה?
אתה לא רוצה לחוות מה שהיא חווה, מבולבלת עצובה ומפוחדת. אז כן, כמו שאנו פועלים בחוסר היגיון - כך גם הצד כנגדו. אי אפשר לצפות ממנה לתמיכה והכלה ונכונות מאה אחוז, כשאני לגמרי לא שם. וגם אם אני לא אשם, אבל אני אחראי. יש תוצאות למעשים.
ודבר אחרון: כשהתחלתי לטפל בעצמי - פתאום כ"כ הרבה השתנה באטמוספרה של הבית.
אוהבים מאוד!
