שנים שאני מנסה להיגמל מההרגל הפחות רצוי, שבסופו ובתחילתו נוצר הווה ומתהווה בגלל הכמיהה לקבל והרצון למלא חלל ריק שנותר בי. אני מגדיר את ההתמכרות באופן הזה בכדי לא לתת לנפילה מקום להרגשת כישלון או צריבה, אלא מקום של חקירה, מאיפה הדברים מגיעים והרצון לחבק ולאהוב כל התנהגות שלי מדעת או לא מדעת, מתאווה בלתי נשלטת או משיקול דעת נכון או מוטעה. היו לי תקופות ארוכות יותר וארוכות פחות של ניקיון, עם כל נפילה ונפילה חקרתי עוד ועוד את הנפש שלי, והגעתי למסקנות יותר ויותר עמוקות, לפעמים, המסקנות האלו שלי הגיעו עם התרוממות רוח אדירה ואנרגיה רוחנית של שלמות ואהבה, ולפעמים המסקנות שלי הגיעו ביחד עם הרצון למות, להתנגש ברכבת נוסעת או כל רצון אחר שיעשה את העבודה ויקהה את החושים של הרגש שלי.
ברור לי שהשימוש הוא הרגל שפיתחתי במשך שנים, אבל הוא נולד על מנת למלא חללים פתוחים בנשמה שלי, של כעס, עצב, הרגשת החמצה, ואפילו אפילו הרגשה של פחד מאושר שעלול להסתיים מתישהו. אחרי נפילה קשה מאוד, של שבועיים ימים, בהם נפלתי כמעט בכל יום, לפעמים הפוגה של יום אחד, ולפעמים רצף של נפילות ביום. הגעתי להבנה, שכל מה שבאמת גורם לי ליפול היא הרגשת אי השלמות בלב שלי (אני מודה, השתמשתי בעזרים מלאכותיים על מנת להגיע לתובנה הזו, אבל, באמת, השימוש הוא העזר המלאכותי הקשה והמזיק ביותר שניתן לדמיין, כך שלא עשיתי דבר שהוא לא בשגרה). ההבנה הזו שכאשר אני מוצף בדופמין, פתאום לא חסר לי כלום, הכל טוב, אפילו ישיבה חסרת כל ניע או מעש על כורסא בבית מעופש, הייתה לי חוויה שלמה ומדהימה, מבט באנשים צוחקים, הגם שאני לא הזזתי את השריר שגורם לי לצחוק, הייתה עבורי לאושר צרוף. קמתי בבוקר וחיפשתי תובנה, שתסכם עבורי חוויה רוחנית חזקה מאוד, ומצאתי.
אני לא מפחד לומר שמצאתי, אם כי במהות שלי חונכתי לפחד להצהיר הצהרות על הצלחות שלי, ממש חונכתי לזה, אבל הפעם אני חורג ממנהגי, ומקווה שהמאמר שלי יעזור למישהו בפורום, גם אם האדם הזה הוא אני בלבד.
בשלושה ימים הנקיים שלי, כן, שלושה ימים בלבד אבל המהותיים ביותר שהיו לי אי פעם, כל מחשבה שנכנסה לי לראש, קיבלתי אותה באהבה גדולה, מחשבה של הצלחה במבחן, או גמול בעבודה הן המחשבות היותר פשוטות לאהוב בי, אבל מחשבות של כעס, תסכול, החמצה, בדידות היו כבר המטרה שלשמה התכנסנו, כל מחשבה כזו, הוכרחה להתעטף בחלוק של אהבה, של קבלה עצמית, ממש באותו הרגע שהיא נכנסה לי למוח. לא פשוט אבל הקבלה העצמית שלי לא נגמרת בעד כמה אני יפה גם עם האף היחסית גדול, או עד כמה אני חכם על אף שאני לא יודע את לוח הכפל עד 20×20. היא ממשיכה אל המחשבות שמציפות אותי, עד כמה אני אוהב את הבדידות שאני חש, עד כמה אני מחבק את הכעס, את הרגשת הריקנות שלי כשהיא מופיעה. הופתעתי לגלות, שכשהרגשות שלי מקבלות חיבוק חם, אני לא צריך לדחות אותן, ועם הזמן שעובר אני אפילו נהנה בחברתן. לאחר מכן מגיעה התובנה שהציפייה, היא האוייב הגדול ביותר! לא כי אין לי צרכים, יש לי, ואני גם מאוד רוצה להשיג אותם, והרבה!!!
אלא כי באמת של האמת, ברגע שאני מקבל אוהב ומבין כל מחשבה ורגש שמופיעים בי. וכן, גם רגשות הזויים מנטישה בילדות, הורים מכים, ועוד ועוד, פתאום לא חסר לי כלום...אז מה את קורה ציפייה יקרה? איך אני יכול לצפות לקבל דבר מה שחסר לי? אם לא חסר לי שום דבר? בימים האחרונים אני מחבק את עצמי כמו שלא חיבקתי בעבר, רצונות של שימוש, כיבוש, פורקן, עולים בי כל הזמן, גם מחשבות כאלו מקבלים את החיבוק האוהב שלי, ויחד עם החיבוק האוהב שלי אני מבהיר להם את הרצונות שלי בחיים והשאיפות שלי, הן מבינות אותי הרבה יותר, מבקרות אותי לרגעים קצרים ביום, וממשיכות להן, מבינות שהן תמיד יהיו רצויות, אבל כמו אורח טוב שיודע שגם להכנסת אורחים יש גבול, מברכות לשלום בצאתן, ומגיעות להתארח שוב מדי פעם.
אם כן, בין הסודות הגדולים ביותר לטעמי, לצאת מדפוסי ההתמכרות היא אהבה וחמלה כלפי מה שמביא אותי לשימוש, חס ושלום, להילחם בבדידות, זו צרה צרורה, גם עם 1000 נשים (מניסיון...אולי קצת פחות) הבדידות תגבר, להילחם בכעס? זה מה שמכעיס אותו מלכתחילה, המלחמה בו. ריקנות, אני גורם להרגשת הריקנות, להרגיש כל כך ריקנית....תאהבו את עצמכם, תאהבו את מי שאתם, את המחשבות, את הרגשות, ממילא, הכל יהיה מושלם....והציפייה? למה היא נחוצה? הרי יש לי כבר הכל....
גם לי זה לא פשוט...הרגשה שזה קשה מדי לפעמים, לאהוב, אז עולות מחשבות של להעיף כיסא על הקיר, אני מחבק את המחשבה הזו, שובר כמה רהיטים במחשבה, ואומר לה "את חלק ממני, אני אוהב אותך" הרבה פעמים היאותה המחשבה מזמינה מיידית נגר מיומן שייתקן את הנזק.
אני אוהב את כולכם, אני אוהב את עצמי מאוד מאוד....שבוע טוב!
