שלום חבר'ה,
הרבה זמן לא כתבתי כאן.
קצת כואב להכנס (אומנם לעיתים רחוקות) ולראות את הפורום כמו שהוא היום לעומת מה שהיה לפני שנתיים ~ תור הזהב של הפורום...
מעניין היכן כל אותם החברים
שיום-יום היינו מתכתבים
והייתה פה פעילות קבועה ושוקקת
חדש ימינו כקדם.
אני רוצה לחלוק גם כמה ממחשבותיי, ועל מה אני עושה כיום.
המחשבות אולי עדיין אינן מסודרות דיין, אז... ט.ל.ח.
אני יכול לומר שכיום אני מנותק לגמרי מכל מה שקשור ל12 הצעדים. (כמובן מקווה שאני לא מנותק מהערכים שלהם לגמרי, אבל אני מתייחס למבנה שלהם והפגישות וכו' ) כנראה מעל שנה לא דרכתי בקבוצה.
התחושות שלי ביחס לזמן פה, בקבוצות, בטלפונים שבמצטבר ודאי היו עשרות רבות אולי אף מאות של שעות (ואף במרכז טיפולי בגישת הצעדים וכמעט מרכז גמילה ואכמ"ל) מורכבות.
הזמן שביליתי בכל אותם הדברים היה מלווה, והיום אני יכול לקלוט עד כמה, בחוסר ביטחון עצום, בחרדה חברתית בכל קבוצה פיזית, טלפונית, אינטרנטית. הייתי מתייחס למחלימים הגדולים כחצי-אלים, בפחד נורא. הכריזמה, העיניים הבוהקות, הדהימו אותי. אולי גם חיפשתי דמות אב. הייתי בריצוי קשה.
באובססיביות מרשימה, יהודית משהו, הייתי יכול לנתח את "תורת התוכנית" שקלא וטריא ישר והפוך לפי דעת הראשונים והאחרונים גם יחד.
ותאמינו לי, באמת שעשיתי הרבה. הולך גם 4-5 פעמים בשבוע לקבוצה, לכנסים, לאירועים.
בקיצור, חוץ מלעשות את הצעדים עצמם, עשיתי הכל...
הקבוצות והתוכנית ליוו את חיי במשך תקופה ארוכה בצורה שהיום אני רואה בה כלא בריאה בכלל. סבלתי. סבלתי בפורנו, סבלתי בתוכנית. ממש לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלימה... האוננויות והפורנו לא הפסיקו. הייתי עסוק באובססיביות בנקיות, בתוכנית, בצעדים, במחלימים. בהכל. עשיתי, באופן אופייני, עד הסוף!
פינטזתי וראיתי את עצמי נואם על במות הכנסים כאחד המחלימים אם לא ה-...
פינטזתי על אשתי העתידית המגיעה איתי לכנסי התוכנית.
פינטזתי על הנח"ת שאני אוכל להעביר הלאה.
התוכנית הייתה כל עולמי ממש. מסביבי ניסו להניא אותי מכך, אך ללא הועיל. הייתי מנווט בין שיחה לקבוצה לעוד טלפון ועוד טלפון ועוד ועם עוד חבר ושיחה לחבר מארה"ב ופורומים באנגלית בעברית ב...
קבוצות שמור עיניך, קבוצות אס.איי. אפילו לחברותא אחרת הלכתי.
כשאני מסתכל על זה כיום אני אפילו נפעם מרמת המסירות הבלתי נתפסת שהייתה לי לכל מה שהריח תוכנית. זו הייתה הדת החדשה שלי. כמובן, חוץ מאשכרה לבצע את הצעדים עצמם...
התפילות, הטקסים, הברכות, השיחות (תן בי להבחין... אוהבים אותך... רק להיום... כוחו ולא בכוחי...חוסר אונים...חוסר אונים...חוסר אונים...חיבוק) נהיו חלק ממני.
התוכנית ממש הייתה לי כמעין כת ללא מטרת רווח...
שקעתי בהגדרות התוכנית וניסיתי, הרבה פעמים, להוכיח לעצמי (לא תמיד בהצלחה) עד כמה המצב שלי גרוע וכמה אני חולה נורא ואיום ואנוש וזה לא הולך להשתנות אי פעם.
כתבתי ותיעדתי מחשבות, דיכאונות, צעדי 1...
ושקעתי. ושקעתי.
מבחינתי לא הייתה אופציה להיות שמח באמת אלא אם כן אני נקי. בזה היה תלוי הכל, בגדול.
את חוסר האונים לא לקחתי טוב.
הגדיל לעשות אדם אחד שפגשתי בדרך (גם כן מחלים עצום וכו' שמספר שנות נקיותו רבות ממספר שנות חיי)
ואמר לי משל שכזה (אני לא מדייק בניסוח אולי, אבל הרעיון זהה)
" דמיין לעצמך שורה של עצים (ברוש זו דוגמה טובה) ישרים וגבוהים, ועץ אחד הוא עקום. אפשר לנסות ליישר אותו, לתמוך בו, אבל הוא אף פעם לא יהיה עץ רגיל ישר. זה אתה. אתה העץ העקום."
את המשל הזה אני עדיין זוכר אותו חודשים ושנים אחרי, וכנראה גם לא אשכח אותו בקרוב.
הצלחתי לקחת את כל תחושת חוסר האונים, המחלה, שיש לתוכנית להציע (כנראה כדי לגמול אנשים מתחושת הכוח והשליטה המדומה שלהם.
במקרה שלי גם ככה כנראה כבר לא האמנתי בעצמי ובעצם נהיתה לי קדירה דבי שותפא. גם אני וגם התוכנית המלחנו...האוכל לא היה אכיל) ולזקק אותה ולסנן ממנה כל תקווה והבטחה שהתוכנית מציעה, עד שנשאר בידי הפרי, שכנראה חלק בי חיפש אותו: ייאוש, חוסר אונים (ולא בקטע טוב), חידלון אישים, לא האמנתי בעצמי. לא רק שלא האמנתי שלא אוכל לעצור בעדי מלהשתמש, לא האמנתי שאוכל לצעוד בתוכנית. אפס.
איך אוכל להאמין למחשבות שלי?
איך אוכל להאמין במשהו?
הרי "זו המחלה מדברת"
אני חושב שעד היום עוד לא הצלחתי להשתחרר לגמרי מהדבר הזה.
מצד שני גם לא ויתרתי, אולי אם הייתי מוותר לגמרי, הסבל היה פוחת. לפחות הייתי משחרר... אבל המשכתי להיות עסוק באובססיביות בניקיון, ולו רק מפני הבושה שבלהכריז על ימי נקיוני (או יותר נכון: חוסר ימי נקיוני) בקבוצות.
לא משנה כמה פעמים עשיתי את זה, החרדה החברתית ליוותה אותי שוב ושוב. וזה היה קשה. הרגשתי לא שייך, לא קשור, מנותק, ילדותי.
הקבוצות, הרבה פעמים, היו בשבילי סבל.
מטפלים קוגנטיביים-התנהגותיים טוענים שחשיפה והתעמתות עם החרדה בסופו של דברים גורמים לה לאבד את הכוח עליך. לא אכחיש שכמובן נהיה קל יותר להגיע לפגישה בפעם ה50 מהפעם ה1, אבל עם כל זאת, ואפילו שחשפתי באומץ, אם יורשה לי לומר, חלק ממאווי הכמוסים, כל פעם מחדש הרגשתי כמדקרות החרב את הבושה לחשוף. כאילו עיניהם של החברים המביטים בי כנעצים בכל הגוף.
פחדתי להמשך מינית. להתאוות.
לא הייתי מסוגל להגיד לעצמי אוקיי סבבה אתה מרגיש משיכה אז מה??? זה בסדר!
פחדתי שאמשך מינית לחבר ההוא או ההוא או לאשתו של המחלים הדגול התורן... ולא משנה אם היא מושכת בעיניי או לא פחדתי שהוא ידע... או שפחדתי שאצטרך להכנס לדילמה של.. לשתף או לא? כי אני מתבייש ... אבל "אנחנו חולים כמו הסודות שלנו" אבל אני מת מבושה... אהההה
הקבוצות והתוכנית היו כל עולמי.
למען האמת, הייתי די בודד. מאוד משועמם וריק. ההתוכנית התיישבה לי בול למקום הזה. סבלתי הייתי מדוכא, חרד, בודד, במצב משפחתי לא סביל והנה מצאתי חברים, אוזן קשבת.
פגשתי אנשים מדהימים חברים נפלאים (היום למען האמת התנתקתי גם מהם כמעט לגמרי) שאפשר להיות איתם בכנות לא רגילה. חוויתי, התמודדתי, בכיתי. למדתי גם (למרות מה שכתבתי קודם) לקבל את זה שיש לי משיכה ותאווה ושזה בסדר. למדתי להיפתח לאנשים, לא להתבייש כמו שהייתי בהתחלה.
ראיתי אנשים שבאמת הביעו תקווה. באמת באמת. אני לא יכול לשכוח את האור בעיניים, את השלווה. כמה שרציתי גם...
אני לא יודע להגיד למה לא הצלחתי ליישם את הצעדים. ניסיתי. הרגשתי שזה גדול עליי. לא הצלחתי להתאבד על זה. אולי אני צעיר מדי. אני מניח שאולי תמיד באיזשהוא מקום תהיה לי המחשבה "מה אם?.." מה אם הייתי מקשיב, מה אם הייתי מחליף את המיקום של ה'צמר גפן', אולי היה יוצא ממני משהו...אולי היה לי את הברק בעיניים...
כיום אני חושב שאולי פשוט החרדה החברתית ותחושת כאלה ליוו אותי ומנעו ממני כל חיבור. גם הפורנו לא הועיל בחיבור שלי עם אחרים, מן הסתם.
ואולי פשוט הייתי צריך משהו אחר.
באותה תקופה לא האמנתי שיש דרך מלבד הצעדים. למרות שחברים כתבו בפירוש שכל אחד יעשה מה שעובד לו, האווירה הכללית הייתה, בין השורות, אולי לפעמים גם בתוכן, אין דרך אחרת. יש רק 12 גננים מסוימים שמטפלים בעץ עקום שכמותך. (והאמת גם הם לא יכולים לרפא לגמרי...)
עברתי תהליך גדול של טיפול, ועוד חזון למועד... לא מתקנים לא ביום ולא ביומיים...
הרבה מהטיפול פשוט הגיע כחלק מהחיים עצמם. להתחיל לעבוד. לחיות. דברים שלמדתי. סבל שסבלתי. הכל מוסיף לקילומטרז'...
גם כשהפסקתי ללכת למטפל כי מיצינו, הרגשתי שחרור. כיף.
אני עדיין מאונן ומפורנן ושקוע די עמוק בזה
אבל אין לי את האובססיה הכואבת שהייתה לי שלא לאונן. (שרק מגבירה את הרצון והאובססיה) זה לא טוב לי, זה לא בריא לי, אני רוצה לשנות. מקוה שאשנה.
אבל אני מרשה לעצמי להרגיש טוב למרות שאוננתי אתמול בלילה. אני לא חייב לדכא את עצמי בכוח ולהעניש את עצמי בגלל השימוש.
גיליתי גם, ואולי זו ההפתעה הגדולה, שהדיכאון שלי, הוא גם דיכאון בפני עצמו. לא הכל קשור לשימוש ותלוי בו. ב"ה יש לי עוד בעיות... שההתמכרות לפורנו (בלי להכנס כרגע להגדרות של התמכרות) היא חלק ממכלול של התמודדויות שנשלחו עליי. שיש מה לעשות, אפילו שעוד לא טיפלתי בהכל הכל הכל ואני לא נקי מצוחצח ומתרגל בצעד 12.5. איך אומרים? התקדמות לא שלימות.
היום, גם כשאני "משתמש" אני סובל הרבה פחות. (נו, אולי עליתי על נוסחת הקסם שכל מכור מחפש... אפשר לרשום פטנט...)
אני פחות אובססיבי בלבדוק איך אני מרגיש או בלמה אני מרגיש טוב או פחות טוב. מותר גם לא להרגיש פרפקט.
הטיפול עזר, החיים עזרו,
אני חוזר בקרוב, בעזרת השם, לתהליך טיפולי נוסף.
שבו אנסה, בתקווה, להעמיק ולהבין מה מנהל אותי למה אני חוזר לדפוסים שלי.
הפנטזיות הפורנוגרפיות שלי הרבה פעמים מאוד מאוד ספציפיות ואני בטוח שמשהו עומד מאחורי זה.
לא הכל מושלם לי, רחוק מכך. אני גם לא חושב שאוכל להתחתן במצב הנוכחי, ולכן גם לא בכיוון כל כך. לוקח את הזמן... אבל אני בן אדם אחר. התהליך שעברתי הוא עצום.
אני לא שם. אולי התרחקתי מבור הספיגה, כמו שמישהו הגדיר כאן פעם...
אני לא מתכוון חלילה לפגוע פה באף אחד
פגשתי פה אנשים נדירים שאין הרבה מקומות שיש בהם מגון כזה מדהים של אנשים עם כוח נתינה עצום ועם רצון אמיתי ונפלא להיטיב
הצעדים הם דרך חיים קשה ונפלאה לכל אדם. מי יכול להתנגד לכנות, לבקשת סליחה, לעזרה לאחר?
אני מניח שמה שתיארתי ומה שעברתי זו דרך שגויה לקבל את התוכנית, ואולי מישהו יוכל ללמוד מהדרך שבה אני הלכתי כמה דברים.
האמת? שקשה לדעת איפה האמת... אולי באמת אין אמת אחת.. יש רגעים בהם אני מתעב את הקבוצות והתוכנית וכל מה שקשור... היו רגעים שחשבתי שאולי אחזור בסוף... לפעמים חששתי שאולי אני באמת עץ עקום שכזה שלא אמצא לו מרפא לעולם.
אבל מה ששונה היום, זה שלמדתי לשחרר. אין לי את כל התשובות. אין לי ודאות. למי יש? אולי עצים ישרים זו המצאה של הוליווד?..
אף אחד לא באמת יודע מה יקרה איתו. מתי ימות, או ממה.
פעם פחדתי מאי הוודאות. חרדתי.
היום אני חושב שיש בזה משהו יפה. ארעיות.
גרים אנחנו בעולם זמני... בארץ נוכריה. מחפשים תשובות.
לפעמים התשובות הן השאלות... לפעמים הפוך.
אני תפילה
שכמו כינויי באתר זה... ה' בעצתו (ימשיך ו)ינחנו כל אחד לנתיבו
חדש ימינו כקדם ושנזכה לגאולה שלמה בקרוב אמן.
אוהב. נשתמע...