היום הייתי באירוע של SA בבית שמש.
זה היה הפעם הראשונה שלי שאני נחספתי לכל כך הרבה מכורים במקום אחד.
אשתף את מה שעל ליבי ללא חשש שישפטו אותי, ולמי שמתחשק לשפוט אותי, שיזרום על זה, כי זה לא באמת עושה לי משהו.
דבר ראשון, נכנסתי לחדר עם בערך 50 מכורים ונשות מכורים יחד.
ישבתי ליד הספונסר שלי, חשבתי לעצמי שהוא יהיה סוג של מגן רגשי לכל מה שהרגשתי שם, פחד, אי נוחות, ולא שייך. כאילו, מה ילד טוב כמוני עושה כאן?
חרשתי את כל החדר במבטי, מחפש פרצוף מוכר, לראות האם אפגוש מישהו מהעולם החיצון. למזלי, לא ראיתי אף אחד או אחת שאני מכיר.
אחרי 5 דקות, אישה שני מושבים לפני מסתובבת ומסתכל ישר לכיווני, אני מכיר אותה. היא מיד מחייכת ואני מחייך בחזרה, מרגיש פחד שאני נחשפתי, אבל מצד שני האינסטיקט והצורך לחסות את הרגשות שלי ניצחו, ואני מנסה להראות טבעי מבחוץ.
פתאום אני קולט את השוק על הפנים שלה שהיא רואה אותי, ואז קלטתי שהיא מחייכת למישהי או מישהו מאחורי, והרגע היא קלטה אותי.
היא מיד מסתובבת בחזרה, מחשבות רצות לי בראש במהירות, פתאום לא איכפת לי מי מדבר או מדברת, רק מה לעזאזל היא עושה כאן?
אני מיד שואל את הספונסר שלי אם יש דרך להיות בחדר הזה ולא להיות מכור או אשת מכור. הוא עונה לי בפשטות שלא.
המוח שלי עובד במהירות מנסה לפענח אם היא מכורה או לא.
משום מה היא לא לבשה תג שמסגיר את המידע החשוב הזה.
רק אחרי 20 דקות שהרגישו כנצח זהיתי את בעלה עם תג מכור, תעלומה נפתרה, היא לא מכורה.
אחרי שהדובר סיים בעלה ניגש אלי, משום מה הוא הרגיש סבבה, לחץ לי את היד, וסיפר לי שהוא כבר שיתף את המשפחה ואחים ואחיות שלו. איך???? אני חושב לעצמי, לעולם לא אעשה את זה.
ואז הוא זרק עלי פצצה. "פגשתי את אבא שלך שבוע שעבר" הוא מספר לי.
"וסיפרתי לו על ההתמכרות שלי. הקשר שהיה לנו וההבנה שלו היה מדהים, תמיד הערכתי אותו, אבל עכשיו הרגשתי חיבור כמו שאף פעם לא היה לנו".
כמובן שהזהרתי אותו לבל יסגיר לשום נפש חיה כולל אבא שלי דבר על הסוד שלי.
אני מעורב רגשות, מצד אחד אני מסתתר, אני לעולם לא רוצה שאף אחד ידע על ההתמכרות שלי.
מצד שני אישתי היא היחידה שיודעת על ההתמכרות שלי, והיא אוהבת ותומכת בצורה יוצאת מן הכלל.
גם המשפחה שלי היא המשפחה הכי אוהבת בעולם, אני יודע שההורים שלי ואחים ואחיות שלי יקבלו אותי
אם אי פעם יהיה לי אומץ לפתוח את הנושא הסגור הזה.
הגעתי הבייתה בסוף הארוע, ופשוט רציתי לברוח, התעלמתי מהרעב והתחושות שהיו בי.
ידעתי שאני לא רוצה לצפות בפורנו, אבל זה בדיוק מה שאעשה, וזה תחושה מגעילה שבו אני יודע שאני חסר אונים, ואני לא רוצה, אבל זה איך שזה הולך, ומי אני לרצות אחרת.
ישבתי על המחשב וצפיתי בסרטונים מצחיקים יודע בודאות לאן זה יוביל.
יודע שאני לא רוצה להתמודד עם מה שאני מרגיש, ויודע שהמעשים שלי לא יעזרו לי להתמודד או שהרגשות יעלמו, הם פשוט ידחו אותם למועד מאוחר יותר.
למעשה, התפללתי לבורא עולם, ואמרתי "לא היום".
רק להיום אני אני לא אצפה. אני עם ספונסר חדש, שאני גנוב עליו, ומשוכנע שהפעם הוא יעזור לי, אשץף איתו את מה שהרגשתי, והוא אולי יוכל לעזור שהדילמה המעצבנת שתמיד חוזרת על עצמה אולי יהיה נסבל ואדע איך לפעול.
שמח שאני נקי היום, ושמח שאני אני. לומד מה זה כניעה, ויודע בוודאות שאני חסר אונים, והחיים שלי הגיעו למקסימום סיבולת שימוש. עוד מעט שימוש ואני חווה שלב חדש של מוות רגשי ורוחני.
מתפלל לבורא עולם שיעזור לי להאמין שהוא יכול לעזור לי, ושיהיה לי את הנכונות לעשות את הדבר הנכון והקשה.
ואולי שיהיה לי את האומץ להרגיש שלימות עם מי שאני, גם בפני משפחה וחברים. הלוא זה יעיד על צעד 6-7 מתאים.
תודה לכל מי שקרא את הרגשות שמוזרות לי. ומקווה שאולי זה יועיל לפחות לי אם לא לכם.
