הערב סיימתי את תוכניותי, ופתאום זה היכה בי, אני חושב שבערך לפני שמונה שנים נכנסתי לאתר 'שמור עיניך' בפעם הראשונה. 
הייתי אדם אחר.  מבועת, נרעש ונפחד. מפחד מעצמי, ממה שאני יכול לעשות לעצמי, מפחד ממה שקורה לי כשאני מאבד שליטה, מפחד להיות בבית לבד, מפחד להיות מול אינטרנט פתוח, מפחד ליפול, מפחד שהיא תדע, מפחד מאלוהים. מפחד שהסוד יתגלה. 
מאות צורות של פחד, שהתנקזו כולן להכרעה אחת 'זהו, אני לא אעשה את זה יותר', אלא שההכרעה הזו כשלה במבחן התוצאה פעם אחר פעם, והשאירה אותי שבור, מרחף בחלל ריק, כשאין מים - יש נחשים ועקרבים של שנאה, כלפי עצמי, כלפי מה שאני עושה לעצמי, כלפי הגועל שמצוי בתוכי, שהולך פעם אחרי פעם לשם. 
ואז, ברגע של צלילות, נכנסתי לקישור ששמרתי חצי שנה קודם לכן (אבל לא היה לי זמן, כמובן, מבחנים, חיים, לימוד תורה וכל השאר...) ב'מועדפים'. רק לקרוא, למצוא עצה ומוצא. 
נכנסתי לפורום. 
כאן, מצאתי בית. 
כאן, מצאתי בני אדם רגישים, שלא הכרתי, אבל שכאבם חדר לעצמותי מבעד למילים, כל שלוש נקודות רעמו כמו תותח, כל סימן קריאה כמו זעקה נואשת. 
אני חושב שבאותה התקופה, לפני כשמונה שנים, הייתי כאן לפחות שלוש שעות ביום. קורא, כותב, מגיב למה שאני כותב, מגיב למה שאחרים כתבו, חולק, קורא מאמרים...
משהו נפתח, בקצב שלי, קבוצות טלפוניות שרק התחילו חודשיים אחרי שנכנסתי לאתר, התחילו. טוב, הקשבתי ולא העזתי לפתוח את הפה, ואז בסוף פתחתי את הפה, הסמקתי כמו עגבנייה, כאילו מישהו יכול לראות אותי...והחיים גלגלו והצטרפתי לקבוצות 12 צעדים דרך 'שמור עיניך'. 
ופתאום, משהו אחר, נקי, מלא תקווה, החל לפעפע בי. 
העולם הסגור של 'תפקוד כאילו הכל כרגיל' במקביל ל'נפילות שאסור לאף אחד לדעת עליהם' ולשנאה ובכי שאסור לאף אחד לדעת עליהם, נפרץ. 
אהבת אלוהים שהוקרנה אלי דרך בני אדם אחרים, נכנסה. 
הלב נקרע לשניים, ואני בתוך הים ביבשה. כמו ששר ישי ריבו, רק הוא היה יכול לרכך בי הכל. 

אין בעל הנס מכיר בניסו. 
כשאני יושב וכותב את הדברים האלה, כל חיי נמצאים בהקשר אחר. הניקיון הרצוף הוא רק של ארבע שנים, אבל תקופת הזמן של שמונה השנים האחרונות הצמיחה בי משהו שאם היו שואלים את 'נתן במתנה' שלמד ר' צדוק אחרי כל נפילה אם הוא אפשרי, הוא לא היה מאמין. 
חום, כנות, שמחת חיים, תקווה, אהבה עצמית, תחושת שליחות, ייעוד, משמעות. 
שחרור מהסוד, סביבתי הקרובה מכירה את סיפורי מקרוב. שחרור מהכאב, העבודה בקבוצה, טיפול ארוך ומשמעותי אליו הלכתי, החיים עצמם, הפכו את הכאב שליווה את חיי לזיכרון ישן, עמום, שטוב להיזכר בו, אבל גם נחמד לשכוח אותו. אלוהים יצירתי, מעולם לא האמנתי שאחד המוקדים של המשמעות בחיי יהיה טמון בחוויות הכאב והמצוקה של שנות התבגרותי, והנה - דווקא אירועים אלה מהווים מצע ליכולתי לעזור לאחרים. 

אני לא כל כך מחובר לפורום בשנים האחרונות, אבל פתאום, אני דומע. 
כאן, בפורום הזה, הכל התחיל. 
כאן, בפורום הזה, ודרך האנשים שהפעילו אותו והשתמשו בו, חשתי לראשונה בחיי, תקווה. 
לא נשאר לי לסיים אלא במילה אחת, בתקווה שתוכלו לחוש דרכה את ליבי  

תודה. 
נתן במתנה 

נתן אח יקר מרגש לקרוא על איך שהחיים שלך הרבה יותר יפים נקיים מאירים ואמיתיים...
שנזכה כולנו לדעת לשחרר מהתאווה ולהתחיל לחיות באמת..
תודה רבה לך תמשיך לחזק אותנו!!

וואו!

מאוד מאוד התרגשתי לקרוא! כתיבה כל כך יפה ונעימה!

מאוד מזדהה עם התחושות... ההסתרה.. שחס ושלום לא יידעו..

עצום המשפט שכתבת... 

"מעולם לא האמנתי שאחד המוקדים של המשמעות בחיי יהיה טמון בחוויות הכאב והמצוקה של שנות התבגרותי, והנה - דווקא אירועים אלה מהווים מצע ליכולתי לעזור לאחרים. "

פשוט עצום... 
איך דווקא הנקודה שכל כך שנאתי בעצמי... שגרמה לי כבר לייאוש איבוד תקווה.. תוצאות הקרב היו ידועות מראש.. רצון אמיתי לוותר על החיים.. איך דווקא הנקודה הזאתי באמת בסוף מסתובבת ומראה לך שזה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים.. (אני עדיין לא שם חחחח אבל בדרך ובהחלט יכול להבין את זה ולהתחבר לזה!)

תודה רבה ששיתפת אותנו בכל זה! אשמח לדבר איתך טלפונית, אם אפשר..

אוהבים!

תודה על הכתיבה

וואיי, כייף לשמוע ממך שאתה נקי וחי,
הפורום מתגעגע אליך, 
בכל מקרה תודה על התגובה, מרגש מאוד.

איזה יופי לקרוא את זה.

אכן, קל לי הרבה יותר לראות את הנס בחיים של אחרים מאשר בחיים שלי. 

לכן אני ממשיך לבוא. לראות את הנס. לחוות את זה שוב.

תודה על השיתוף.