עד שהגעתי בס"ד לאתר "שמור עיניך" סחבתי שנים רבות את הסוד הנורא. לא ידעתי את שמו האמתי (התמכרות לתאווה) אבל זה לא מנע ממנו לטרוד את מנוחתי. הוא העיק עלי יותר מכל דבר אחר בחיי. אני מניח שכמו רבים וטובים ובעצם כמו רוב האנשים בעולם גם לי היו וישנם טרדות נוספות ומגוונות בחיים, מה אם כן גרם לתאווה שהיא זו אשר תתפוס את מרכז הכובד בחיי?
אם נתבונן לעומק בחיינו נבחין, כי הקושי בהתמודדות עם בעיותינו נגזר לפי המשקל הסגולי אותו אנו מיחסים להם. יכולה להיות בעיה שבעיני רבים נחשבת לקשה במיוחד, אך אצל אדם אחד היא לא יותר מאשר אתגר, הוא יתמודד אתה בקור רוח וגם יפתור אותה, בו בזמן שאצל משנהו היא תתפוס ממדים ענקיים עד כדי אבדן חושים ושליטה. ההבדל ביניהם יכול להיות ברמת הרגישות של כל אחד, או בשאר תכונות הנפש הנכונות לכל אחד. יש אנשים שמצב סכנה או התרגשות אחרת גורמת להם לשיתוק מוחלט וחוסר יכולת תגובה, מאידך יש שמצבים אלו מפעילים אותם ביתר שאת, הם פעילים במיוחד אז.
כמו שלכל מנוף יש את כושר הסחיבה שלו, ואם מעמיסים עליו יותר מהיכולת הוא יישבר. כך גם בחיינו. אנו יכולים להתמודד עם דברים כל עוד יש לנו את הכוחות הפנימיים להתמודד איתם, לאו דווקא אם נושאי ההתמודדות הם כבדים יותר או פחות. החוסן הפנימי הוא אשר קובע אם ההתמודדות היא משהו קל או כבד.
היום אני מבין שההתמכרות במקורה היא משהו שבא לפצות אותי על כישלון בהתמודדות. כשאני מתבונן לאחור בשנותיה הראשונות, מתברר לי שהיא נתנה לי מפלט מול הקושי להתמודד עם דברים ש "היו גדולים עלי" זה לא חייב להיות משהו רציני בכל קנה מידה, כמו למשל, קשיים רגשיים, קושי בהשתלבות בחברה, חוסר ביטחון עצמי וכדו' דברים אלו גם אם לא היו באמת בעיות גדולות, אך בנסיבות אז הם היו בהחלט למעלה מכושר הנשיאה שלי.
יש אמרה מפורסמת "אם אתה יכול לירות, ירה. אם אינך יכול לירות, ברח" כל עוד היינו יכולים להתמודד עם הדברים היה טוב, כאשר לא הצלחנו ברחנו. הבעיה שברחנו אל התאווה. למרבה הצער לא הייתה זו בריחה אלא קריסה. חשבנו שברחנו מהקרב ולא ידענו שפשוט נכנענו ללא קרב.
לו בעת קושי היינו מוסיפים לעצמנו תעצומות וכוחות נפש, לו רק הייתה לנו הדרך להבין את עצמנו, אזי היינו נגשים לכל דבר בצורה הנכונה ולא מאבדים את העשתונות. כיוון שזה לא מה שקרה איבדנו את היכולת להתמודד עם דברים בצורה אובייקטיבית. יש לנו תמיד במקום כלשהו את הבריחה לתאווה בתור משהו שאליו אמורים לברוח בעת קושי. רבים מאתנו הם אנשים מוצלחים, אולי יותר מאחרים. אין להם בעיה להתמודד עם בעיות מורכבות. כל עוד אין קשר לתחושות או רגשות עדינים בתוכנו. לכל אחד מאתנו יש מיתרים עדינים החבויים בעמקי אישיותו, כאשר הקושי נוגע בהם מתעוררת לה התאווה כמפלט.
היום אני יודע שבכל מצב של לחץ טמונה סכנה. לאו דווקא הסכנה שבבעיה הגורמת ללחץ, אלא הסכנה שבלחץ עצמו. "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" כמו חומות גבוהות הסוגרות על הנמלטים מהסכנה, המוצאים את עצמם ללא מוצא. כך גם אנו המכורים לתאווה. כשאנחנו נכנסים למצבי מתח, לחץ, חרדה, ועודף התרגשות. משהו בתוכנו מתרגם זאת לחוסר אונים, במצב זה נפתחת לנו דלת חירום המובילה אותנו ל"מקלט" התאווה. אנחנו יודעים שזהו מקלט שקרי ומטעה אבל התרגלנו כבר לברוח לשם, עוד לפני שהבנו את המלכודת. מה לעשות, "הרגל נעשה טבע" זה לא תמיד בשליטתנו, שכנוע לא עוזר כאן.
"בין המצרים" בין חומות המצוקה, זה המקום המועד לפורענות. הוא המקום בו משיגים אותנו כל רודפנו, ובמקרה שלנו הם התאוות. אנו צריכים לדעת ולזהות את מקומות אלו ולהישמר מפניהם.
אנחנו יודעים לזהות כבר את הדברים שמביאים אותנו אל בין המצרים, אך מה נעשה כדי להתמודד עם מצבים המועדים להביא אותנו לשם? הרי איננו יכולים להבטיח שלעולם לא נעמוד בפני מצבי לחץ וכדו'
אם סיכמנו כבר שהקושי בהתמודדות אינו תמיד משהו אובייקטיבי אלא רק בתוכנו, יש לנו את האפשרות לנטרל את התגובה ההרסנית שלנו למצבים אלו. הרי הבעיה לא תיפתר בכל מקרה בגלל חוסר האונים שלנו. הרי לא נצליח באמת להועיל במאומה בגלל תסיסת רעל הכעס שבתוכנו. אז מה התועלת שתצא מזה? מאומה! במקום להיסחף אחר רגשותינו השליליים ולסיים בתאווה, אנו פשוט מרפים, מוסרים את כל תחושותינו השליליים לקב"ה. קשה לנו עם תחושות אלו הם ממלאים אותנו וחוסמים את האוויר... אך אנו נכנעים. השפיות גוברת... אנו יודעים שתחושות אלו גם אם הם חונקות ומשתקות, אינם אנחנו האמתי. אנחנו האמתי היא הידיעה שלא אנחנו מנהלים את המצב, המנהל האמתי הוא הקב"ה שהכניס אותנו לכאן, הוא רוצה אולי מאתנו השתדלות בגבולות היכולת אולי גם מעבר לה, אך דבר אחד ברור! הוא אינו רוצה שנהיה מובלים על ידי תחושות הרס, שיביאו אותנו למחוזות גרועים. אתם יודעים מה? אולי הוא רוצה לראות איך אנו מתמודדים עם תחושות חוסר אונים אלו?
באותו רגע שהגענו לתובנות אלו, נטרלנו את האפשרות לבריחה. מה יש לברוח אם אין לנו מלחמה? המלחמה העיקרית הייתה בתוכנו ואותה כבר נטרלנו. לא משנה איך נצא מהמצב אליו נקלענו, לא משנה האם הבעיה החיצונית שהייתה לנו נפתרה או לא. את הבעיה הפנימית שלנו פתרנו כבר.
