אתמקד בנקודה אישית מחיי הפרטיים, חיי הצעירים, וכיצד הגעתי אל ההתמכרות.
אני כותב שורות אלו, מכיוון שנתקלתי לא אחת, בחברים שהצטרפו אל הפורום, ולהפתעתי היה חדש להם הנושא, הדרך שהובילה אל ההתמכרות.
ידוע, שההתמכרות היא בריחה ממציאות לא נעימה, חוויה מרגשת ומרוממת הסוחפת את החיים שאיתם אנו מתמודדים, ל"חיים" שייתכן שנוכל להתמודד איתם.
עצם ההתמכרות שנפלה בחלקי, נבע ממקום חשוך ומבודד, מאיים ודוקר, נושך ונוגס, קורע וחותך, שורט וכואב.

כשהייתי בבית ספר יסודי, הרגשתי קושי עוצם להתחבר אל העולם החיצוני המקיף אותי מכל צדדי, וקושי לבטא את רגשותיי בפני אוהביי ורעיי שרצו בקרבתי.
כמו כן, אני זוכר, מקרה אחד, שיכול לומר רבות על עצם הדרך שנסללה רגב אחר רגב, פיסה אחר פיסה, אל עבר ההתמכרות ושיתוק מקור החיים אליו הייתי משוייך.
ואני וחברי לילדות, היינו מרבים לטייל ביחד, לשחק ביחד, לבלות את הזמן ביחד, הכל היינו עושים ביחד.
פעם אחת, הלכנו לשחק במגרש כדורסל, כדורסל, ושיחקנו להנאתנו, הוא קלע אני כמובן החטאתי (אף פעם לא הייתי טוב במשחקי ספורט).
כעבור כמה רגעים, הגיח מעבר לענפי העצים, ילד קטן, שהיה בגילנו, והחליט שהוא מתעלל בנו.
הוא חטף לנו את הכדור, קילל אותנו, הרס לנו את המשחק, ולבסוף לקינוח איים עלינו שייקרא לאחיו הגדול, אם ניגע בו לרעה...
אני, באופן אישי, לקחתי דברי הפרחח באופן מוקצן, ודמיינתי לעצמי, שחרב עולמי, ואני אפס, שלא מסוגל להגן על עצמו.
אבל הנקודה בסיפור היא: שחיכיתי תמיד לבחור הגדול, במקרה זהו אחיו של הילד, שיבוא להרביץ לי, שיעניש אותי כבר, ושיגמר הסיפור,
אך למרבה האירוניה, ה"מעניש" לא הגיע, ואני נשארתי תקוע במחשבות, מתי העונש שלי יגיע, ואוכל לסיים את הסיפור שהתפתח כאן...

בעצם, יצרתי לעצמי בועת מחשבה, של ניכור ובידוד מהעולם ומהחברה, וכל הזמן חשתי איום שמאן לבוא ולהגלות, וניקב בו חור אחר חור בליבי הצעיר לימים.
וכדי לשכוח מאותו איום, שלכאורה היה מוטב שהיה מגיע ושם סוף לפרשה,  התחלתי לעשות עם עצמי מעשים שיוציאו אותי מהמחשבות הטורדניות הבלתי פוסקות.

לאט לאט, גיליתי שעל ידי כך שאני שוכב על הבטן ומתחכך, אני חווה תחושה עילאית וטובה, ויכול סוף סוף למצוא לעצמי רגע של נחת מהאיום שמאן להגיע, אך היה תקוע בראשי כל הזמן. לא ידעתי שזה עוון, לא ידעתי בכלל מה אני עושה באותו רגע, רק רציתי להרגיש מחובר למקום מסויים, להתחבר שוב אל המקור שמחייה אותי ומזין אותי בשמחה וחום...

אוכל להגיד, שחוויתי חוויות דומות בעודי ילד, של איומים מהחברה, שנשארו בגדר איומים, אך תמיד ריחף מעליי מעין ענן קודר, שבישר שהסוף קרב ובא...

למען האמת, לא יכלתי לסבול את המחשבות האלו, הייתי בוכה הרבה, מסתגר בחדר, ומרחיק מעליי אנשים וחברים, כדי ליצור לעצמי מרחב מוגן של שקט ושלווה.
התחלתי לאבד את הרגש לאירועים טראגיים, אני זוכר שכשמעתי עם הורי בחדשות על מוות של חייל בזמן מלחמה, הייתי צועק כמו משוגע "מגיע לו, שימות, מי הוא בכלל". חברים, האם אינני מטורף?! וזה עוד לפני שהספקתי להתמכר... :'(

בכל אופן, אולי חרגתי מהנושא קצת, אך לסיכומו של עניין, רציתי להבהיר נקודה מאוד חשובה, לפחות בעיניי.
ההתמכרות נובעת ממקום חשוך, שעלינו לחשוף אותו צעד אחר צעד, ברגישות ובמתינות, כמו ניתוח כירורגי.
השאלה הגדולה, האמיתית והכנה שאני שואל את עצמי, היא, לא למה אני מכור, אלא כיצד נעשיתי מכור, איזה צורך עומק, שורשי, היא באה למלא אצלי...

את האמת חברים, בלב גלוי, לפעמים, אני מפחד מהתשובה לשאלה הזאת, כי אז אחשף למחשבות האמיתיות שרצות לי במוח אי שם בתת מודע, ואצטרך להתמוד איתם פנים מול פנים, ומי יודע, מה יעבור עליי באותו זמן של החשפות? האם יהיו לי הכלים להכיל את המחשבות ולדעת לטפל בהם?

הנסתרות להשם אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם.

היו ברוכים. אוהב אתכם...

דברים לא קלים בכלל. תודה על כך ששיתפת אותנו.

אכן כואב לקרוא.

יחד עם זה אני רוצה להציג את הצד השני. אצלי הייתי די בהלם כאשר גיליתי שאני בכלל בורח. אני אדם מצליח ויש לי לכאורה כל מה שאני צריך, כולל אישה וילדים מקסימים, עבודה, בית והכל.

כאשר הגעתי לתכנית והתחילו לדבר על טינות ופחדים - זה לא הסתדר לי בכלל עם הדימוי העצמי שלי.

לקח זמן עד שגיליתי שהם בעצם המניע לכל הבלאגן שלי ושאני בעצם פחדן קטן שבורח מהתמודדויות באמצעות טינות, פחדים ותאווה. הכל ביחד זה קוקטייל עצבני להרס עצמי.

היי אולי זה בגלל שאני חדש כאן,  אבל אני לא ממש מבין...
מה עלי לחפש?  נראה שהבעיה לתאווה הייתה מקרית לגמרי איך זה קשור להתמכרות ובכלל איך זה נקשר להחלמה...
על עצמי הגיד שהתחלתי לשכב על הבטן ולגרות עצמי כמשחק לפני השינה כתחליף לנומי נומי, לא חשבתי שזה חטא ואני ממש לא חושב שזה התחיל מבריחה כלשהי .

אני חלילה לא רוצה להתנגח או לקנטר אני באמת רוצה להבין את העניין.
אני מרגיש שהאתר הזה הוא אוצר אדיר של עלי מרפא ואני שמח שגיליתי אותו

ל"סוד הכניעה",
זאת בדיוק הנקודה, אתה למשל היית חי באגו כל כך מנופח, היית מצליח ועשית חייל בעבודתך, השגת כל דבר שרצית,
וחשבת לעצמך שאין לך בכלל טינות והכל בעצם הבל והבלים ולא מדבר אליך.

אך הצד שלי, כנראה ייתכן שאני חריג בעניין הזה, שמההתחלה הייתה לי בעיה עמוקה מאוד, שרק הלכה ותפחה עם השנים.
לא הייתי מוצלח, ולא נסיתי להשיג דבר בחיי, תמיד להעלים את הצלחותי אם היו כאלו, וכאילו לחיות, אבל לא לחיות בעולם.

האם מישהו מזדהה עם הסיפור שלי חוץ מלהגיד כמה הוא כואב למשמע אוזניים? אני בספק...
אבל תפתיעו אותי חברים...

ל-"משוש חיי",

אני חושב שגם עלי עברו דברים דומים למה שאתה מספר.
אני גם כל חיי חייתי בבריחה והסתגרות.

אבל, כפי שכבר אמרנו, על מנת להחלים מצד אחד צריך ל"הוציא את המוגלה החוצה",
אך מצד שני אל לנו לנבור יותר מידי, כדי לא לגרום לעצמנו נזק גדול יותר.

ולי זה בכלל לא משנה איך נהייתי מכור, העיקר הוא שאני יודע את הכיוון החוצה - את התרופה והמזור למחלתי !!!

שלום
אני מוצא באופן פרדוכסלי שאצלי יש מרכיבים מהסיפור שלך ומהסיפור של זלמן,
מחד אני תמיד הרגשתי בודד מסכן ולא רצוי, העצמתי לבלי גבול את הרחמים העצמים, ולכן חיפשתי לברוח,
מאידך היה לי אגו נפוח שכל פגיעה בו היתה קטסטרופלית, ושוב רצון לברוח, לברוח כמה שיותר רחוק.
עד לרגע זה אני מפוצל, מוצלח ומסכן, גאוותן ושפל, ועוד סתירות רבות שהופכות את החיים במחיצתי לבלתי נסבלים, לפחות עבורי.
כלפי חוץ אני משדר הצלחה ומקבל הערכה, כלפי פנים אני משדר כשלון ומקבל בוז,
חיים שכאלה, הפלא הוא שאני הפסקתי לברוח, נעצרתי מול המראה, ומה שנשקף שם לא נעים בכלל, אבל ככל שעובר הזמן ועם ההתקדמות בתוכנית, המראה מתחילה להתבהר, והדמות הכפולה והמטושטשת מתחילה להתאחד לסיפור של תקוה,
אסירות תודה לאבא אוהב שרק להיום גילה לי את סוד הכניעה,
ואת הזכות לחיים מפוכחים
בקרוב אצל כולנו "חיים מאושרים ובעלי משמעות"
באהבה
מוטי

משוש, נראה לי שפסיפסתי משהו בנסיון להסביר את עצמי. לא אמרתי שבגלל שאני מוצלח אז אין לי את מה שעברת, אלא שלא יכולתי לראות את זה תמיד. אחר כך, כאשר התחלתי בספירת המלאי הרוחנית, גיליתי שיש לי המון דברים בדיוק כמו שאתה כותב. זה לא צריך להיות שלא רצו לקבל אותי לחברה, אלא מספיק פעם אחת שלא הייתי מספר 1 בכיתה, ולא ידעתי איך מתמודדים עם זה - וברחתי...

ל"ראה עניי ועמלי",

אכן בהתחלה קשה להבין מה רוצים כאן ועל מה מדברים. עברתי את אותה הרגשה ואני מזדהה איתך. אנסה להסביר קצת, אבל בתכל'ס צריך יותר עבודה עצמית עם הקבוצה מאשר קריאה חד פעמית.

כשאנחנו מגלים שהתאווה היא הפתרון שלנו ולא הבעיה, אנחנו צריכים להבין אם כן מה היא הבעיה? ומסתבר שהבעיה היא שאני לא יודע להתמודד עם מצבים מסויימים ומצאתי מפלט בתאווה. זה יכול להיות כעסים, פחדים, קנאה או כל רגש אחר שאני לא מסוגל להתמודד איתו בעצמי ולכן אני בורח. כשאני מזדהה את זה (צעד 4) אני גם מדבר על זה עם מישהו בכנות (צעד 5) ואז אני מגיע לנכונות לוותר על הפגמים האלו (צעד 6) ומבקש מהקב"ה שישחרר אותי מהם (צעד 7).

זאת סדרה של צעדים מתוך 12 הצעדים, והיא סדרה משחררת בצורה מדהימה.

בס"ד
משוש חיי היקר !
ווואווו איזה פתיחות... יישר כח על השיתוף!!!אהבתי את הכנות!!!

שאלת
"האם מישהו מזדהה עם הסיפור שלי"
אז יש מי שמזדהה עם צדדים מסוימים של הסיפור
למשל...
הסיפור על הילד המעצבן שבא להציק... :-X לצערי הרב  זה הייתי  אני  :'( :'( :'(  ושוב חוזרת השאלה מיאני?  ???
לא התכוונתי שהייתי במגרש שמה,
אך כן גיליתי את עצמי במקרים רבים מאיים מכה משחק "ברוגז" ומשחקי כח חברתיים...
מאוחר יותר כנראה הבנתי שזה בא לחפות על צדדים של חולשה על פחד וכו'
ומשם כנראה ברחתי לעולם המלא של התאווה
כמו שזלמן הטיב להגדיר זו לא הייתה הבעיה שלי אלא ששם מצאתי את ה"פיתרון" ( c כל הזכויות שמורות)
אז קודם כל חייב לך התנצלות... :-\  ולא רק לך
אלא לכולכם! אלה שהתייחסתי אלהם בבריונות...התסלחו לי?  ???
באמת הייתי קטן ולא חשבתי לעומק על מעשי ועל ההשלכות שלהם...
נחזור לנקודה שלנו שאלת על הזדהות אז בהחלט... אולי מנקודה קצת שונה... :-\
בקשר ל"הרוגי המלכות" ...
כילד יש לי גם זכרונות שליליים על היחס "הרגיש מידי" של הורי לנושא
אבל נראה לי שזה סתם משובת ילדות ולא משהו רציני שצריך לשים עליו פוקוס גדול מידי
(דומה קצת לתגובות משונות של ילדים בטקס יום השואה. שצוחקים, מלגלגים או סתם לא מבינים...)
באופן כללי הסיפור שלך ריגש אותי ונתן לי נקודות למחשבה

משוש הרגיש,
אע"פ שאיני פסיכולוג, אי אפשר שלא להרגיש בחוש שעדיין הנך כועס על עצמך!
והדבר בראשון שאני מציע (בתור אחד שעבר מסלול דומה...) הוא:
בראש ובראשונה לסלוח ל ע צ מ ך וללמד זכות על עצמך!
וברגע שהמחילה תהיה שלימה, יהיה לך קל יותר להפסיק את ההרס העצמי והנקמה שלך בעצמך!
אשמח מאוד לקבל תגובתך בעניין!
בוכה יחד איתך על שנים שנשרפו,
מיקולו.

משוש, ראשית תודה ששתפת אותנו.

אני מזדהה עם רגשותך.

לענ"ד זה דבר כל כך חמור שאנו בתור ילדים ואחר כך נערים עוברים כל כך הרבה דברים קשים ולא נעימים, ואין לנו עם מי לדבר ולשוחח על כך!! כך שאין לנו בכלל מושג האם מה שאנו חווים זה נורמלי או שמא לא. האם אנחנו המטורפים או שבעצם כולם כאלה. האם אפילו שיש לנו בעיה מסויימת זה לא אומר שאנחנו אבודים וכו' וכו'
אני באופן אישי עברתי כל כך הרבה דברים, וכשאני מביט לאחור אני נזכר כמה שהייתי זקוק לדבר עם מישהו. הכמיהה הייתה כל כך עמוקה שלפעמים אפילו לא ידעתי שהיא קיימת.

העולם הדתי/חרדי מלא בכל כך הרבה חסד, אבל את הדבר המינימלי הזה אין בנמצא.

אני לא בא חלילה לקטרג. אני  רק רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת להלל ולשבח את האתר הזה ואת החברים בפורום שתומכים אחד בשני מתוך אהבה וכנות.

למי אני היקר,
אולי אינני יכול לסלוח לאנשים כמוך, אשר קיפחו חיים יקרים מפז, של ילדים צעירים ורגישים עם נפש עדינה כמו שלי...
אני מקווה שהבנת שמה שעשית היה בטעות, ומעתה והלאה תנסה או תשתדל לפחות להגביר את המודעות למניעת מצבים דומים לאלו שלך.
אני חושב שזאת הכפרה על המעשים האלו, לאדם שמחפש באמת לעשות תשובה שלמה כלפי ריבונו של עולם.

ושוב מיאני היקר והחביב, אצטרך כנראה כחלק מהתכנית לשפיות הדעת ולמפוכחות מינית, להסיר את הטינות ואת הכעסים ולשחרר את כל הרגשות והאנרגיות השליליות ולמסור אותם לריבונו של עולם, לכח גדול ממני שיוכל לשאת את התחושות הנוראיות והקשות שעברו עליי במהלך ילדותי, שהטביעו את חותמם, כנראה לנצח נצחים, בתוכי.
ולכן, אני לא כועס עליך ספיציפית, כמובן, וגם לא על אלו שהציקו לי, אלא אני כועס על המעשים שלהם.
כל אדם הוא טוב בפניומתו, רק שלפעמים מתלבשת עליו קדרות ואנרגיות שליליות, שלוקחות אותו למחוזות לא טובים.

למיקולו היקר, כנראה שאצטרך ללמד זכות על עצמי, כמו שאצטרך ללמד זכות על אלו שפגעו בי והרסו את נשמתי העדינה והרכה, שנפח באפי יוצר היצורים..
לאט לאט, אני מבין, שאני לא אשם בעניין, ואין שום סיבה בעולם להעניש את עצמי, המאורעות שחוויתי, כנראה, נועדו לחשל אותי, לחשל את נפשי העדינה ולחזקה לקראת הבאות, לא השכלתי לעשות זאת, והגיע הזמן להשכיל לעשות ולשנות...

רציתי לשתף בעוד סיפור דומה שקרה לי, ברשותכם.

בבית הספר היסודי, היה לי חבר מאוד קרוב, שהיינו צמודים ביחד, הזכרתי אותו למעלה בסיפור הראשון.
היינו חוזרים הביתה ומשחקים ביחד שעות רבות.
הדרך הביתה מבית הספר לבית, עוברת ליד גבעה קטנה, שעוברים בה מעט אנשים מידי יום,
כשיצאנו מבית הספר, אני וחברי, הגיח לפתע בחור, כנראה כמה כיתות מעלינו, עם צב! (לא מצבי הנינג'ה ).
והחליט שהוא רוצה לשים בתיק שלי את הצב, כנראה הוא ראה שאני עדין וחלש, וידע שאצלי המזימה שלו תהיה קלה יותר.
אני רצתי כמו מטורף וברחתי ממנו, ברחתי אל עבר הגבעה השוממת, שם הוא הצליח לתפוס לי את התיק מאחור, ושלף לי אותו מהגב, ואני צרחתי ובכיתי וצעקתי לעזרה, פחדתי מאוד מהבן אדם וגם מהצב, אני פחדן כזה...
השארתי את התיק בגבעה וברחתי עם חבר שלי לבית שלו שהיה בהמשך הרחוב,
עכשיו, בראש שלי התחילו לרוץ "סרטים" של, "איזה מסכן אני, השארתי את התיק שלי עם כל המחברות היפות שלי והשיעורים שעשיתי, הקלמר שאמא קנתה לי והבדידים של חשבון, הכל בתיק על הגבעה השוממת, החיים שלי נהרסו הכל אבוד".. :'(
נכנסתי לתסכול עמוק, עד שאפילו לא רציתי לחזור לאותו מקום לראות אם התיק שלי שם, רק לבסוף החבר שלי אמר לי אל תהיה דפוק תתאפס על עצמך, ובוא נלך לבדוק אם התיק עדיין שם..
וכשאני חוזר, אני רואה לא פחות ולא יותר, רובוט משטרתי שרוצה לפוצץ לי את התיק, כי חשבו שזה חפץ חשוד!
אתם מבינים את העניין? התיק שלי, של בית הספר, נהפך לחפץ חשוד, בקושי אזרתי כח כדי להגיד להם שזה התיק שלי והכל בסדר, חשבתי על להשאיר אותו שם ולאבד את הזכרונות שלי והשיעורים שלי ביחד עם התיק.
לבסוף אזרתי אומץ, ופניתי אליהם בבקשה שיעזבו את התיק, כי הוא שלי, הם ראו שאני טוען אמת והביאו לי את התיק ברוב נדיבותם :'(
מיותר לציין, שחזרתי הביתה מיואש מהחיים, עצוב, מתוסכל, ובעיקר מפוחד מאותו הבחור עם הצב, אולי הוא עוד ינסה לתפוס אותי בסיבוב עם צב ביד...

מצפה לתגובתכם...

תודה חברים.

בס"ד
משוש חיינו היקר שלום רב
חייב לומר שמאז ועד היום עברתי דרך ארוכה
כיום כשרואה מצבים כאלה שילד מציק ומתעלל בחברו זה הדבר שהכי מפריע לי...
כנראה שאפשר להבין למה...
מקווה שגם בשמיים מקבלים את התשובה שלנו... :-[

ערב טוב לך
  משוש חיי היקר.
אני מאוד מאוד מזדהה עם חלק מהסיפורים שסיפרת פה .
  והזכרת לי סיפור שעבר עלי לפני שנים רבות , ולא שיתפתי אותו .
  זה היה בערך בגיל 14 ממש בתקופה שהושפלתי חברתית בישיבה (סיפרתי את זה כבר בסיפורי האישי)
גרתי אז עם הורי באחת מערי הדרום , עיר לא דתית ברובה הגדול .
צעדתי מהבית לכוון הביה"כ לתפילת מנחה וערבית , ילד חמד עם כובע וחליפה .
באחד הרחובות אני עליתי את הרחוב , וממולי ירדו בערך 6 נערים גדולים ממני בשנים לא דתיים , כנראה חזרו מהקנטרי קלב
  כשעברתי לידם החלו להתעלל בי , אחד אמר איזה חמוד , וכאילו בא ללטף והחטיף לי סטירה ( אני ממש נזכר בסיפור תוך כדי כתיבה וכולי זועם )  השני העיף לי את הכובע והלביש אותו עליו ,לועג לי,
עוד אחד אמר, עזבו אותו מסכן, ושם את זרועו עלי כביכול הוא חבר ונתן לי מכה , אני לא ממש זוכר את הפרטים , עברו מאז 20 שנה
אבל הרגשתי השפלה עצומה ,אחד השכנים מהחלון בדירה ליד ניסה בצעקות לגרום לחבורת פוחזים האלו לעזוב אותי .
איך שהוא הניחו לי , זכור לי שלא הורדתי אפי' דמעה אחת ,
הגעתי לביה"כ סיפרתי לאבי מה שאירע ,  ואבי שהוא הרב בקהילה מיהר עם עוד כמה אנשים מבוגרים לנסות לתפוס אותם .
אבל זה היה כמו לרדוף אחרי הרוח , הם נעלמו .

וזו צלקת וטראומה שמפריעה לי עד היום .
לא נעים לי ויש לי פחד לעבור בין חבורת נערים , למרות שאני נראה גבוה וחסון , בפנים בלב אני מרגיש כמו הילד הקטן המוכה מלפני 20 שנה  ,  אני צריך כל פעם לשכנע את עצמי שאף אחד לא יתחיל איתי ,ואפי' אם כן אני יודע היום גם להתגונן

וואוו
איזו פתיחות יש כאן בפורום בימים האחרונים!
אחים אתם מדהימים ואנשים אמיתיים!
אין לי ספק שבדרך כזו תראו את עצמכם הולכים בדרך ההחלמה בכבוד!
עלו והצליחו!