איזה הלם היה לי בפעם הראשונה ששמעתי מישהו מדבר בפתיחות על ההתמכרות לתאווה, כשפתאום הוא אמר שלמרות הכל - יש פתרון ואין חובה להמשיך עם זה עד הקבר. מצידי כבר מזמן השלמתי עם כך שאין שום דרך בעולם לצאת מההתמכרות (עוד לא ידעתי לומר "מכור", אבל ידעתי היטב שאין לי סיכוי, אחרי שניסיתי כבר הכל בכל מכל ושום דבר לא עזר). אמנם הפתרון שהוא הציע הצליח בערבון מוגבל מאוד, אבל בתכל'ס עצם הדבר ששמעתי מישהו שטוען שיש פתרון - כבר שם אותי על הכביש של ההחלמה.
הפתרון המוצע היה טיפול פסיכולוגי ובאמת הלכתי על זה מיד ובשמחה רבה. ה' עזר לי והפסיכולוג היה איש ישר ומבין ענין, וכבר בפגישה הראשונה הוא אמר לי שלדעתו אני צריך את 12 הצעדים. די התפלאתי למה שהוא ישלח אותי לתכנית חינמית ובכך יפסיד עוד קליינט, ורק בגלל זה החלטתי שאני נשאר אצלו לטיפול במקביל להשתתפות בקבוצות. חצי שנה הייתי מטופל אצלו עד שהוא אמר לי שלדעתו אין יותר טעם בכך ונפרדתי ממנו מתוך הכרת הטוב עצומה. הוא היה שליח נוסף בשרשרת השליחים של הקב"ה להביא אותי להחלמה.
אם אני שואל את עצמי האם הטיפול הפסיכולוגי עזר לי - התשובה תהיה חיובית מאוד. אם אני שואל את עצמי האם הטיפול הפסיכולוגי לבד היה מוציא אותי מההתמכרות - התשובה היא כנראה שלילית. אבל עדיין אני יודע שכל אדם הוא שונה ויש אנשים שיצליחו בעזרת שיטה אחת ויש שיצליחו בעזרת שיטה אחרת, ויש כאלו שיצטרכו שתי שיטות ביחד. זאת לא הנקודה שלי לומר מי מצליח יותר ומי מצליח פחות. הנקודה היא אחרת לגמרי. הנקודה היא שיש דרך החוצה! שנים אני נמצא בתוך בית חשוך ומגשש את דרכי באפילה, מחפש את האור ובדרך נתקע בחפצים שונים ונפצגע שוב ושוב, עד שלבסוף אני מתייאש ומבין שאסיים את חיי בחושך הזה, בבדידות מזהירה. ואז אני שומע לחישה: יש דרך החוצה. הלחישה הזאת מלווה בהוראות לאיזה כיוון עלי לצעוד והיא מעירה אותי לפעולה מיידית. כעת, גם אם הכיוונים שאני מקבל לא תמיד ברורים, ולפעמים אני טועה בהבנה או ביישום של ההוראות, עדיין זה עולם אחר, כי אני מתקדם לכיוון היציאה מהחושך.
נראה לי שזה מה שמרגישים הרבה חברים כשהם מגיעים לשמור עיניך ושומעים חברים אחרים מספרים על מה שהם עברו וגם על ההחלמה שלהם. הספונסר שלי לימד אותי שאני יכול לספר על ההחלמה בלי לפחד מהגאווה שבכך, כי במילא ההחלמה איננה שלי, אז בזהירות אני רוצה לספר על ההחלמה שלי ושל כמה מחבריי הטובים ביותר. מהפעם הראשונה שהצטרפתי לקבוצת התמיכה אני נקי בחסד אלוקים כל יום "רק להיום" במשך 203 ימים. אני לא רק "יבש" (מונח המתאר אלכוהוליסט שלא נגמל מהשתיה אלא מצליח רק בפועל לא לשתות), אלא אני נקי, והחיים יפים מאי פעם בחסדי ה'. וזה לא דבר מובן מאליו. זה חסד ונס מדהים שאין לי שום הסבר איך הוא מתרחש. אני לא מקרה יחיד, וחלק מהחברים שלי עברו תהליך דומה. מהרגע בו הם שמעו שיש פתרון והחליטו לעשות הכל כדי להפסיק את ההתמכרות ולתת את חייהם לה' יתברך - הם נקיים. בתור אחד שליווה חלק מהם מהיום הראשון, יש נחת בלשמוע אותם מספרים על חייהם החדשים.
תשאלו את נתן ו'אדם יסודו (חיים)' ושמואל ו'מוטי ראוי' (וכל מי ששכחתי אבל עבר את אותו תהליך), המסר של כל אחד מהם יהיה זהה: "חברים, יש דרך החוצה, אתם מוזמנים להצטרף". אף אחד לא אומר שהדרך היא קלה, אבל אם כבר הגעתי לקרקעית וכבר כואב לי מספיק מהחיים עם התאווה, הגיע הזמן לעשות עם זה משהו. כל זמן שאני יכול להמשיך לסבול, אתן לכל מיני תירוצים עלובים למנוע ממני מלצעוד קדימה ואספר לעצמי שהתכנית היא לא בשבילי ממליון ואחת סיבות טפשיות. אבל ברגע שאני צורח "די!" כי אני כבר לא מסוגל יותר לחיות עם התאווה - אני מוכן לעשות הכל. ובשלב הזה - צריך לדעת שיש דרך החוצה.
