"ונתת מהודך עליו" רש"י – מהודך ולא כל הודך, הגמ' (ב"ב עה'.) אומרת: זקנים שבאותו הדור אמרו – "פני משה כחמה פני יהושע כלבנה אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה"
נשאלת השאלה: בושה וכלימה למי? 'החפץ חיים' מסביר על ידי משל נפלא שהבושה והכלימה היתה של הזקנים על עצמם ומעצמם! - אדם שהציע לקרוביו לבוא עימו למדינת הים על מנת להתעשר, וכל אחד מסיבותיו פרש, היו לו הסברים מוצדקים ונכונים לרוב מדוע הוא לא יכול להצטרף למסע... לבסוף הלך האיש לבדו, כשהוא שב עם עושר רב, כולם הצטערו: ממבט לאחור ההסברים המספקים שלנו הועילו לצבירת ההון? משראינו עם מה הוא חזר, ההיינו נשארים?
נתביישו נתכלמו הזקנים, גם אנו יכולים היינו להיות משרתי ה' כיהושע! גם אנו היינו יכולים לזכות במנהיגות כמותו! חבל שלא השכמנו קום לסדר את ספסלי בית המדרש...
ובשולי הדברים: אין לנו שום תפיסה לא בחמה ולא בלבנה, אך כן נוכל להתבונן מנקודת מבטנו הקטנה, במה שחז"ל מפרשים, ולנסות לומר: בפרשת וזאת הברכה כשמתארת התורה את ההופעה האחרונה של משה עם המנהיג הבא של ישראל, היא משתמשת שוב בשם 'הושע', רש"י מסביר שזה בגלל שיהושע לא נתגאה במעמדו החדש, הוא זכר מהיכן הוא בא, הוא ידע שגדלותו באה מסידור ספסלי בית המדרש, שתורתו ממשה שהוסיף לו את שם ה'. כתבה התורה את הדברים כדי ללמדנו שמי שזוכר מנין הוא בא יודע לאן ללכת...
יהי רצון שנזכור מנין באנו ולאן אנו רוצים ללכת, שנזכה כולנו לעסוק בעיקר ולא בתפל, מתוך שאיפה לגדלות אמיתית ללא חרטה בושה וכלימה.
