בפרשת השבוע אנחנו קוראים שאחרי שהמרגלים הלשינו על ארץ ישראל בני ישראל לא רצו לעלות. ד' כעס עליהם ואמר להם לפנות חזרה למדבר.
תגובתם של בני ישראל היתה: "חטאנו לד' אנחנו נעלה ונלחמנו וכו' ותחגרו איש את כלי מלחמתו". לכאורה הרצון שלהם היה חיובי הם רצו לתקן את החטא שלהם. אבל ד' אומר להם "לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם" דהיינו ד' לא מסכים . ובכל זאת "ולא שמעתם ותמרו את פי ד' ותזדו ותעלו..." התעקשו והתעלמו מהכל וסביר להניח שהכל נבע מכוונה טובה הם התחרטו על מה שהם דברו ורצו בכל לב להוכיח שחזרו בתשובה "ויצא האמורי... וירדפו אתכם... ויכתו אתכם" ואז "ותשבו ותבכו... ולא שמע ד'"
השאלה נשאלת למה ד' לא נותן להם לחזור בתשובה למה הוא מונע מהם את האפשרות לעשות תשובת המשקל?
אפשר אולי להסביר שבעצם המעשה שלהם נבע מרצון להתעלם ממה שקרה מהר למחוק את מה שהיה ולשכוח כאילו כלום לא קרה. וד' אומר להם לא זה לא עובד ככה אתם כבר עברתם למסלול אחר אי אפשר להמשיך במסלול הקודם. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. אתם יכולים לתקן אבל לא על ידי התעלמות ולא בגאוה וחגירת כלי מלחמה אלא בהכנעה בקבלת הדין בעבודת ד' במצב החדש שנוצר.
התגובה המיידית אחרי נפילה היא זהו עכשיו אני מתחזק זה לא יקרה יותר אני שוכח מכל זה ומהיום אני ילד טוב. אבל לא! לא זאת הדרך עשיתי מעשה ואותו אני לא יכול למחוק במחי יד. אני צריך להבין שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. נוצרה כאן מציאות חדשה. אני צריך לחזור בתשובה אבל לא להתעלם ממה שהיה. אני צריך להכנע לא להתייצב בגאווה עם כלי המלחמה.