סגר. ככה היה ביום נישואין. ככה היה ביומולדת. בכל ימי ההולדת. בידודים. בדיקות. מטושים. וכשהקורונה יצאה מהאף, הגיע הדרכון הירוק. ויום חמישי. וכל הבישולים שהוכנו כבר לשבת. גם הנרות. המפה צחורה, האווירה נעימה. וגם היא. וגם לה.. אבל. התקופה האחרונה עייפה אותה. היא זקוקה לאווירה אחרת. צימר. זה מה שהיא צריכה. רצונה ייעשה. בהפתעה.
מהון להון, בחסד, ברוך אומר ועושה. ומקיים. טלפון לבני משפחה בוגרים שיבואו להיות עם הצעירים יותר. "כן, הכל מוכן, רק תבואו ותהיו". קניה זריזה בחנות לממכר אוכל מוכן לשבת. הצידנית מלאה בכל טוב. הכל טוב.
פששש. איזה יופי. אתה רציני? ועוד איך. ואיפה נהיה. בצימר. אבל ביררנו לפני שבועיים אין צימרים עדיין. אמרו שישחררו את זה לאט כדי שלא יהיה סגר נוסף. אמרו, וגם אני אמרתי, אמרתי. דאגתי לנו לצימר דלוקס.
איפה הצימר? שאלה. חכי ותראי.. דחוף לך לדעת, אה? פ'סדר. בבית שגדלתי בו - - -
כן. ההורים המחוסנים החליטו לסיים את המצור, נסעו למשפחה והותירו את הדירה ריקה. ואנחנו נמלא אותה. המשכתי בלהט. נטייל בדרך לסופ"ש, ונשבות שם. וכך היה. טיילנו, והיה כיף. ומחלים. ולקראת שבת הגענו "לצימר". רק בשביל הבטון לבית חשבתי שיש מצב רציני שהתחושה שאשתי 'זקוקה לאווירה אחרת' היתה הדרך של הכוח העליון להלין אותי בצימר, להוביל אותי במסע שורשים זריז. ומיוחד.
לראשונה עם אשתי הייתי בבית ילדותי לבד. בלי אפחד. אני היא ו.. "הצימר".
'הצימר' הוא בית צמוד קרקע ישן ספוג בזכרונות משלל גילאים. זיכרונות שמורכבים משלל גוונים וסוגים. הרבה הרבה גם וגם. עץ הבובקעס שבחזית (והמחנה ההדור שלפני דור היה עליו), האבוקדו המיתולוגי (והקן הנדיר של ציפור מרהיבה - יונק הדבש), שעודנו נטוע בעורף, ובין לבין הבית הישן. המבט נדד אל אזוב ירוק כהה שנמרח עם השנים ככתמים לא סימטריים על הקיר. ומשם אל הרעפים. אדומים ממש. בני שלוש. הקודמים התפוררו (הפוסט הזה מספיק ארוך, אחרת הייתי מספר לכם על הבובקעס שקטפתי בט' באב וכמעט מתתי. או איך שדהרתי על הרעפים - הישנים, כן? - וריסקתי והתרסקתי. ורוסקתי..).
הרמת תריס, לחץ פיזי מתון על מה שפעם היה ידית, והופ. אנחנו בפנים. כי אי אפשר לנעול אותו. את "הצימר". המנעול חלוד מכדי להסתובב. דחיקת תריס פסלטיק קלה ותהנה בזיו תקרתו של הצימר. פעם זה היה מפחיד. אפילו הקירות היו דקים (עשיתי חור עם מברג פיליפס רגיל. כדי לבדוק כמה הדבר הזה באמת רעוע - אות לחוסר היציבות הפנימית). היום? היום זו עוד עובדה. בתוך מגוון רחב מאוד של עובדות. של גם וגם. של חיים ומוות. בעד ונגד.
תמיד צחקנו שיש בצימר אוסף של בלטות. כל חדר והבלטות שלו. בשבת בבוקר תפסתי שיש לי בכל חדר את "הבליטות" שלי. במטבח יש את השיש. לידו חשפתי את סוד האימוץ.. בסלון את הספה.. (כן זקנה בת חמישים לפחות.. רובצת בגאון, רק הריפוד אחר. מתריסה כאומרת איפה עוד יש ספות בנות חמישים..) הו, מה עברתי איתה. מעליה ומתחתיה.. בפינה שלידה חטפתי "מכות נאמנות" כי .. וממולה חטפתי מכות לא נאמנות, ולא כי.. אה, בחדר הסמוך רק 'כמעט' חטפתי. סבתא ז"ל ע"ה הגנה עליי בגופה. 'עמדתי ממושכות גם ליד 'הקיר'. זה שהתקלף ממאמץ להיות לי לחברה. למגן. ולמסתור. מגשם וממטר. ועוד כל מיני.
כאן הראיתי-החוויתי בידי לאשתי, החבאתי את הסוכריות שאספתי מהאופרוף בהחבא (בגדול, היה אסור לאכול ממתקים וכל מיני דברים 'בקידושים' = אחרי זה לא אוכלים את הצ'ולנט = זה הורס ת'שיניים / מי שיישמע מה נהיה עם השיניים שלי..), וגם את הסיגריות (מגיל 8..). פה שיחקתי כל הזמן כדורגל.. כאן שמרתי את אוסף הגוגואים והמדבקות הגדול בת"ת.. כאן, על גבי גדם העץ הזה, שפעם היה עץ אלון עם אינספור בלוטים, בניתי מתקן ענק מעץ שאיכלס את אוסף הגלמים (כגולם בעצמי, הזדהיתי איתם. אמיתי), והפרפרים המרהיבים ביותר במזרח התיכון כולו.. הפרפר הכי גדול כ 12 סינטימטר נטרף בגללל פזיזות של שכנה. אבל זה עניין לפוסט אחר.
שבת שלימה עברתי מחדר לחדר, מחוויה לחוויה בבית ומחוצה לו, טיילנו בכל האזור. בליסוף ארועים וזיכרונות. לראשונה בחיי, חוויתי חוויות מורכבות באיזון. שלא היה לי מעודי. לא עפתי משובבויות, ולא התרסקתי מטינות. סיירתי עם אשתי במוזיאוני הפרטי. שמחתי והתייסרתי. כאבתי ושתקתי. שתקנו (הו כמה פחדנו משתיקות. שנינו. כמה פיצוצים פוצצנו והתפוצצנו). היינו. כן היא, אשתי, היתה איתי. בתוך החוויות ולידן. יחד עם כל מה שהצימר הזה עבורי. חברה. שותפה. מבינה. גם שלא הכל היא מבינה.
השבת הזו 'בצימר' היא בשבילי התגשמות ההבטחות של התוכנית. לא הצטערתי על העבר. לא סגרתי עליו את הדלת. באסירותודה הייתי שליו, וידעתי שלום עם עצמי. לא ריחמתי עליי. ההפך. פגשתי ילד מיוחד. עם יכולות ועוצמות שלא זכרתי.
תודה אבא על שהצבת אותי במצב נייטראלי. בטוח ומוגן. שומדבר מיזה לא מובן מאליו.
