ערב טוב.
אסירותודה, תודה רבה על הפוסט. מאד נהניתי והתחברתי לתוכנו.
אני כבר הרבה מאד זמן רוצה להגיב על הפוסט הזה, להוסיף מהתחושות שלי, וכולם מוזמנים לעשות זאת. אבל איני יודע במה להתמקד, והיאך לעשות בצורה ראויה ומכבדת את כל החברים כאן בפורום הנפלא. ואתפלל לה' לכתוב את הדברים בצורה הנכונה.
ראשית, באופן כללי, דבר גדול מאד למדתי בתוכנית, מקור הדברים בספר הגדול שכותב שנמנענו מויכוחים. לפני כמה שנים – כבר בהיותי בתוכנית ובעבודת הצעדים – מצאתי אצלי הסרטה קצרה בה רואים אותי בחדר אוכל של הישיבה בה למדתי, יושב ומתווכח עם כמה חברים על ענין מסויים, הייתי נראה שם כמו אדם שגנבו ממנו כעת כמה מיליארדי דולרים... צעקתי בויכוח כאילו הורגים ולוקחים ממני את החיים שלי, ואני בכל כוחי שומר עליהם. ברגע שראיתי את זה, מחקתי את זה מיד, כי לא הייתי מסוגל לראות את עצמי בסיטואציה הנוראית הזאת (יתכן שאם הייתי רואה את זה כיום, הייתי שומר את זה כדי לראות שוב ושוב את הנס שאבא אוהב עשה אותי כל רגע ורגע).
למדתי בתוכנית, לקבל דעות של אחרים, בין אם הם צודקים ובין אם לא צודקים, אני אחיה את החיים שלי בצורה שאני חושב שאני צריך לחיות, ואני צריך לטפל ולתקן את עצמי, אני משתדל לא להתעסק יותר באחרים ובדעותיהם. זוהי מתנה ענקית בשבילי, זכורני כמה פעמים טובות שהתווכחתי עם אבי זצ"ל על עניינים פעוטים, ששנינו היינו פחות או יותר באותה דעה באופן כללי, ורק בענין ספציפי ופעוט היה בינינו חילוקי דעות קלים, ואני אמרתי את דעתי בקולות ורעמים, ואבי המתוק שאל אותי בעדינות, מה קרה? על מה הבהלה?. באותם ימים לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, סה"כ 'אמרתי' את דעתי, לא צעקתי ולא כלום. רק כשהגעתי לתוכנית הכרתי במציאות של החיים שלי, ובדרך בה חייתי והתווכחתי על כל דבר גדול או קטן. לכן זו אסירות תודה גדולה וענקית על החיים שאני נמצא בהם היום.
******
ולענין הספציפי שכתב עליו פותח הפוסט. אוהדי הצעדים למול האלה שאינם חושבים כך, מכל סיבה שהיא ובכל צורה ורמה שהיא. לא אכנס כאן לגופם של כותבים ולא אתייחס ספציפית לדעות מסויימות, אשתדל לדבר כאן באופן כללי. ואתפלל לה' שיהיו הדברים לתועלת לי ולכולם.
אני באופן ספציפי אוהד של הצעדים. אף אחד לא יכול לקחת ממני את התחושה ואת ההרגשה שיש לי ביחס לצעדים. זה לא דבר שקצת עזר לי והועיל לי בחיים. זה לא דבר שפתר לי איזו בעיה מסויימת שהיתה לי עם התאווה. אלא זוהי התוכנית שהפכה אותי ממת לחי, תחיית המתים כפשוטו ממש. כל הרוח שלי היתה מתה, לא הייתי כאן ולא חוויתי את החיים. בדיוק אתמול שמעתי את אחד מהציוני דרך שלי בה אני אומר שמעולם מעולם לא יכולתי לסיים יום ולומר שהיה לי יום מאושר, ולא משנה מה היה לי באותו יום. לבסוף עם כל הדברים הטובים והשמחים שהיו יכולים להיות לי באותו יום, בכל זאת התחושה הפנימית שלי היתה נוראית, תחושה של ניתוק מכל הסובב אותי. גם כשהייתי במקומות הכי מרכזיים, בחברה, במשפחה וכו', בכל זאת בפנימיות שלי הייתי האדם הבודד בעולם, סובל את סבלו בשקט, וממשיך לברוח ולברוח רחוק רחוק מהחיים, ולהתנתק עוד עוד ממקור החיים.
א"כ מטבע הדברים, אעמוד כאן בשער ואטיף לכל אחד לרוץ לצעדים. אבל איני עושה כך. והעוקב אחרי כל ההודעות שלי בפורום, יוכל לראות שמעולם לא התנהגתי כך. אכן בתחילת דרכי לא תמיד ידעתי להרפות בזמן הנכון, ואת זה למדתי במשך הזמן. אבל לעולם לא אמרתי לאדם מה הוא צריך לעשות. דיברתי על עצמי ורק על עצמי.
ואף בשאר תחומי חיי למדתי לדבר על עצמי ולא על אחרים, ואני משתדל ליישם את זה בחיי המשפחה, בחברה, בקהילה, בכולל ובכל מקום אפשרי.
כשאני מדבר על עצמי ועל הנסיון שלי זה לא טרמינולוגיה, זה משהו אמיתי. אני סה"כ מעביר את הנסיון שלי, והנסיון שלי הוא על מציאות החיים שלי, בהם יש דברים שלא עזרו לי ויש דברים שעזרו לי.
כשאני נמצא כאן במקום הזה, אני משתדל להעביר הלאה מהנסיון שלי. אבל אני אתעסק אך ורק בדעה שלי ולא בדעות של אחרים. אני לא יאמר לאדם מסויים שהוא מכור או שהוא חייב ללכת לקבוצות, וכדו', אך גם באותה מידה אם למשל אראה חבר שאומר דבר מסויים, שבעצם סותר דברים אחרים שהוא אומר או שהוא אומר דברים שבחיי המעשה הוא לא מיישם אותם וכיוצ"ב, אני לא אפנה אליו ויוכיח לו על חוסר כנות וכדו'.
אני מתעסק אך ורק בי. מותר לאנשים לטעות, ומותר לפעמים לא לשים לב לדברים שעושים, אבל גם צריך להיות בן אדם אחראי ולחשוב היטב לפני כל דבר שכותבים האם הוא ראוי ונכון, איזו מטרה הוא משרת, האם יש בכך תועלת למאן דהו, או שסה"כ באים לתלות בן אדם בכיכר העיר.
לא חסרים פעמים שיש לי הרבה מאד מה לומר, אבל אני שותק, כיון שהמטרה אינה נכונה וראויה.
****
פותח הפוסט דיבר על כך שכשאני כותב עליי להתחשב באחרים ולצאת מעצמי. אני אשמח להוסיף על הדבר גם מהכיוון השני.
ישנם סיבות שקשה לאנשים שמגיעים לכאן לשמוע על הפתרון של הצעדים, ואיני רוצה להרחיב כאן על הסיבות הללו. אבל הדברים הללו גורמים לפעמים לראות אחרת את הדברים הנכתבים על הצעדים. למדתי בתוכנית שיש לי משקפיים מיוחדות שאני יכול לכוון אותם כרצוני לטוב או למוטב. מטבעי אני רואה במשקפיים שלי רק דברים שליליים, ויש לכך אינספור דוגמאות מחיי היום יום שלי, אך בס"ד כיום אני יכול לזהות את הגישה שלי, ובכוחו של אבא אוהב אני משנה את המשקפיים לראות דברים חיוביים, ולא מדובר רק להתמקד בדברים החיוביים שקורים לי ולא בדברים שליליים, אלא באותו אירוע עצמו אני יכול לפרש את המקרה כדבר שלילי ואני יכול לפרש אותו כדבר חיובי.
פעמים שאדם כותב הודעה מסויימת מתוך הנסיון שלו, אך אדם אחר שלא נח לו לשמוע את הדברים או שאינו חושב שהדברים נכונים וכדו', הוא רואה את הדברים בצורה שלילית, ופעמים שאף מגיב עליהם כפי איך שהוא הבין וקרא את הדברים. אבל פעמים רבות שלא כך הם הדברים. לכן כשאני מתמקד בעצמי ובדעות שלי, אני יכול לפעול נכון יותר, גם אם יש אירועים ומקרים שהיו יכולים להתפרש אצלי בצורה לא נכונה.
ישנם הרבה כלים בפורום, שמנהלי הפורום כתבו, או חברים בפורום עצמו כתבו. לי הם לא עזרו כלל. וגם מן הסתם ישנם עוד הרבה מאד חברים שזה לא עזר להם ולא יעזור להם. אבל כשיבא חבר ויציע את הפתרון הזה, ויהיה חבר חדש בפורום שיתעניין בדבר, אזי גם אם לפי הסיפורים של אותו חבר חדש אני יודע מתוך הנסיון שלי שזה לא יהיה הפתרון שלו, ואם למשל הוא יהיה הספונסי שלי אני יאמר לו למקד את ההחלמה בדברים אחרים, בכל זאת אני לא יבא כאן ויאמר את דעתי שזה לא יעזור לאף אחד, אלא רק דבר פלוני יעזור.
אני מרגיש שאולי הדברים שכתבתי אינם ברורים מספיק, אבל בכל זאת השתדלתי לכתוב דברים שיהיו לתועלת לי ולכל חברי הפורום.
****
דבר נוסף. הפורום כאן הוא לא פורום ככל הפורומים. זהו פורום שבא לתת מענה לכל מתמודד עם תאווה ברמה כזו או אחרת, כאן הוא יכול להביע את עצמו באנונימיות ולקבל כלים לעזור לעצמו. האוירה כאן צריכה להיות אוירה נעימה של חברות הדדית מושלמת. ויכוחים אישיים וכדו', לא ראוי שיהיו כאן. זה מחטיא את המטרה ומאבד את הכיוון של הפורום. מה שעזר לי כאן כל השנים, למעלה משנתיים וחצי לפני שהגעתי לקבוצות, זה שתמיד הרגשתי כאן בבית, התעניינו בי, הגיבו לי, הרגשתי חלק מהחברים הנפלאים כאן. אם תהיה כאן אוירה של וכחנות והתנגחויות, נמצא שאיבדנו את כל המטרה והתועלת של הפורום.
****
לסיום, נשתדל כולנו להמשיך להשתתף כאן בפורום, להביע את נסיון החיים שלנו, אולי תהיה מכך תועלת לאנשים אחרים שסובלים בדומה לסבל שלי, ומחפשים את הפתרון שלהם. אציע להם את מה שעבד לי, ותו לא. את מה שלא עבד לי, אשתדל לא להציע. אם אציע, זה יהיה כמו רופא שיתן אקמול לחולה עם דלקת ריאות חריפה. ומכיון שאיני בוחן כליות, לא אומר לשום אדם מה המחלה שלו ומה הפתרון שלי. אם שואלים אותי, אני מנסה לשמוע מתוך הסיפור של השואל האם סיפורו דומה לשלי, ואם נראה לי שהפתרון שלו יהיה כמו הפתרון שלי אענה לו כך.
וכן, נשתדל לקבל דעות של אחרים, לשמוע גם דברים שאני לא כ"כ רוצה לשמוע. לעולם לא נוכל לחיות בעולם שנשמע רק מה שאנחנו רוצים לשמוע. ובפרט כאן בענין הצעדים, שאנשים שכותבים על הצעדים, אלו הם אנשים שסבלו ועברו הרבה הרבה דברים בחיים, והדבר היחיד שהם עשו ועזר להם, זה הצעדים. ומן הסתם ישנם אנשים נוספים שמנסים כל מיני דרכים שלא עוזרים להם, וכשהם יקראו – למשל – את הסיפור האישי שלי, ואת המקום שבו אני נמצא היום בזכות אבא אוהב ע"י עבודת הצעדים, זה יתן להם תקווה, שיש פתרון לגאול אותם מעבדות לחרות, ולהחיותם ממוות לחיים.
אני נמצא כאן בפורום למעלה מתשע וחצי שנים (כמדומה שדי קרוב לפתיחת הפורום הזה), החוויות הטובות שלי תמיד היו כאשר שמעתי אנשים שמספרים על עצמם, וכל אימרה כזו או אחרת של כל חבר חדש כישן, הכל מתקבל בצורה יפה ונעימה.
זהו סוד הקסם של החברותא שלנו.
עד היום, למרות שאני משתתף בקבוצות רבות, ומחובר למאות רבות של חברים שאני מכיר אותם אישית, ומתוכם כאלה שאני חווה את חיי היום יום שלהם כבר קרוב לשבע שנים, בכל זאת, תמיד כשאני נכנס כאן לפורום אני מרגיש בבית שלי. מכאן הגעתי. דרך הפורום הזה (תרתי משמע, למי שיודע) הגעתי לפתרון שלי.
משפחתי המורחבת, אשתי וילדיי, שכניי, ידידיי, וכל חבריי, חייבים לפורום הזה הרבה הכרת הטוב. בזכות זה חי לידם בן אדם שפוי ונורמלי, שכעת יכול סוף סוף להיות אבא ובעל, בן וחתן, חבר וידיד, שכן וחבר הקהילה. והוא לא נשאר אי שם, עמוק עמוק במרחבי התאווה, הרחק הרחק מאור החיים, הרחק הרחק מתחושת השייכות לחיי העולם.
תודה לך אבא אוהב על כל המתנות הנפלאות, שאי אפשר למנותם ולסופרם.
אוהב אתכם מאד
מתחיל שוב - וצועד לאלוקים
