אני יודע, כבר דיברו על זה בעבר, אבל זה מאוד "מעצבן" אותי שהכל ענתיקה, אז תשתדלו לא להביא ציטוטים משם אלא את הדברים שאתם חושבים או את הדברים כפי שאתם עיכלתם אותם.

ועכשיו לעניין עצמו - הגעתי לגיל (ואני חושב שהגעתי גם למצב הנפשי) שכל החברים של כמעט מתחתנים ומתחילים לצאת, ואני - אני מאוד מסתפק, האם להתחיל לצאת או להמתין עד שאגיע למדרגה מסוימת ומתקדמת מצד ההחלמה שלי מההתמכרות. הספק הוא מכמה צדדים:
א) אולי זה יכול לעזור לי? (למרות שהבנתי שברמת העיקרון זה לא עוזר בכלל, אבל שמח לשמוע את דעתכם)
ב) האם זה "לא פייר" מבחינת הצד השני? היא לא יודעת שיש לי בעיה רצינית בנושא וזה עלול לפגוע בה בהמשך.
ג) יש טענה רצינית שאומרת שלאנשים שסובלים מההתמכרות יש סוג של בעיה רגשית, או בעיה בלהכיל אחרים, א"כ זה לא יעיל להתחיל ולצאת במצב הזה.

הערה: נכון, תמיד יש צד לומר שכל מקרה לגופו, כל אחד והשלב שלו בהחלמה או בהתמכרות (כמה עמוק הוא הגיע) ולכן אין כללים וחוקים ברורים, אבל... יש צד.

יותר מאשמח לדעתכם! חיל.

היי חיל, 

התחברתי מאוד לשלושת הסעיפים שכתבת בצורה יפה כל כך, 
הם נכונים מאוד לגופם, 

אומר את דעתי ומקוה שתקבל אותה בהבנה, 
לעניות דעתי קשה לקבל אינפורמציה ועצות מפורום של חברים אנונימים שמזדהים רק עם ניקים אלמוניים שלא מכירים אותך, לא יודעים את טיבה של המחלה שלך, לא יודעים את הרקע שלך, המגזר שלך,

ובעיקר אתה לא מכיר אותם..
אתה לא יודע אם אלו שנותנים כאן עצות (כן כן כולל אני..) הם חולים או מחלימים חכמים או מסובכים, ושלל כל האפשרויות פתוחות... 

ולכן הדיון החשוב מאוד הזה צריך לעשות מול מישהו עם נסיון שמבין את מחלת ההתמכרות אם אתה אכן מכור, או שמבין את ההתמודדות אם אתה מתמודד.. 

מישהו שיש לו נסיון חיים, מישהו מבוגר מישהו נקי. 

זה יכול להיות רב שמכיר אותך ומכיר את ההתמודדות,  זה יכול להיות מחלים עם הרבה שנים של החלמה ונסיון, 

זה פחות יכול להיות "עשר שמעון".. 

תודה על הכנות תודה על הצורה הבהירה שבה העלתה את השאלה, כתבת בצורה שגרמה לי לחשוב על עצמי, על הנישואין שלי על המחלה ועל ההחלמה, 

אוהב אותך. 

אח יקר. אוהבים!!
קודם כל שמחה. ב"ה שאתה נמצא במקום כזה שאתה מתחיל לחשוב על זה ברצינות, מה שלא היה שייך עד לפני תקופה... ב"ה.
 אסירות תודה.

לגופו של עניין - הנה דעתי:
1. מי שהיה מכור, ובלי לטפל בעצמו - חשב שאם הוא יתחתן הכל ייפתר - זה אכן לא עזר לו. כי הוא התחתן כדי לכבות שריפה, ולא מתחתנים כדי לכבות שריפות. 
לעומת זאת, אדם שמבין שהוא מכור, התחיל לטפל בעצמו, אז לא משנה (לדעתי) איפה אתה כרגע על הסקאלה בין התמכרות מלאה להחלמה מלאה, היות ואתה מתרחק מהנקודה של התמכרות מלאה, ומתקדם להחלמה מלאה - לדעתי החתונה דווקא יכולה לסייע. היא לא פותרת בעיות, אבל היא יכולה להיות חלק מהפתרון הגדול.
שוב, בזהירות הראויה, זו דעתי.

(וקצת הומור: חיי הנישואין פותרים לך בעיות שלא היו קורות לך אם לא היית מתחתן...)

לגבי 2:
אתה יכול להיות רגוע, כי גם "היא" - מי שלא תהיה שם - היא לא מושלמת. לך יש את שלך, לה יש את שלה. אולי היא לא מכורה לפור', אבל אל דאגה, יש לה את השריטות שלה. תהיה בטוח בזה. אולי תראה את זה כבר בפגישות, אולי רק אחרי 20 שנה. אבל זה שם. זה תמיד שם. אתם פיטים. וחוצמיזה אתה מטפל בעצמך. אז מותר (לדעתי)

לגבי 3:
אם היה לנו לו"ז מסודר וברור, שאומר לנו שאם נעשה XYZ - תוך חודש אנחנו ללא בעיות נפשיות / רגשיות - היינו אומרים: סבבה, תתחיל עכשיו, ובעוד חודש תהיה אחרי הטיפול, ותפנה לשידוכים.
אין לנו כזה לו"ז, לעולם לא נדע מתי ייפתרו בעיותנו, אם בכלל, יש מצב שנצטרך להישאר פשוט עם הבעיות שלנו עד זיבולא בתרייתא (עד הקבר...)
אם נחכה לפתור אותן ואז נפעל - נישאר רווקים זקנים ונמות רווקים זקנים.

מה שאני בא לומר, זה, בדיוק כמו בנדל"ן: אף פעם זה לא "זמן טוב" להכנס לשוק. תמיד יש סיבות למה לא. תמיד יש תקווה שמחר או מחרתיים או עוד חצי שנה יקרה משהו שאחריו נוכל להכנס.
אז לא.
היום לעשותם.

בהצלחה אח יקר. אוהבים

בדרך כלל בתכנית הצעדים אני חושב שמדריכים רווקים לצאת אחרי שנה של ניקיון. אבל השאלה אם אתה אכן מכור, ואם אתה מתכוון ללכת לתכנית כזו. אם לא, ואם לא תמצא פתרון משמעותי אחר שמשנה מהיסוד את המקום שבו אתה נמצא, הגיוני מאוד שבעוד שנה-שנתיים תהיה באותו מקום, או נמוך יותר.

ואגב, אהבתי מאוד את הרעיון שלא למחזר חומרים ישנים.

אמנם ביקשו לא למחזר, אבל כתבתי כאן על כך כמה וכמה פעמים, וזאת גם דעתי כעת. אבל כמו שכתבו כאן, למעשה זה מאד אינדוודואלי.

דבר נוסף, בנוגע למה שנאמר כאן, אני לא חושב שזה נכון שרוב ככל הגברים סובלים מזה ברמה כזו או אחרת, עכ"פ לא ממה שאני ועוד אלפי החברים שאני מכיר סובלים. כמו"כ אני לא חושב שנכון לומר שרוב הנשים סובלות גם הן מדברים שהם לא מספרות וכו'. כך שאני לא חושב שזאת סיבה לומר שבגלל הטעם הזה אין זה עוול, וגם אם יש מקרים שהאשה לא מספרת, זה לא אומר שלכן מבחינת הגבר זה לא עוול.

לעשר שמעון - דבריך דברים נכונים, אכן לא כל אחד ראוי לענות על השאלה ולא כל תשובה לגיטימית ושייכת, שכן כל אדם לגופו. מ"מ יצא שכרי בכך שעוררתי אותך בעניינך. אכן ראוי להתייעץ אם אדם שמכיר אותי היטב וגם מכיר את ה"בעיה", אבל לצערי כרגע אני לא מכיר אדם כזה והלכתי לוועץ בחכמת ההמונים. (נ.ב. - תודה על המחמאה).
לכבוד השם - תודה על ההתיחסות הכוללת. אכן ליבי נוטה לדבריך אבל כנראה שהסיוג של משתוקק נכון. צריך לפחות לצאת מהסרקולציה של ההתמכרות באופן בסיסי. אולם, דבריו של טהרני קשים לי כגידים, קשה עם זה נפשית, להמתין כ"כ הרבה, אבל אולי זה מחמת שמופעל עלי לחץ מהמשפחה ולחץ חברתי. 
טהרני - כתבת את הדברים בניתוק מסוים, שזו המלצת "בעלי הצעדים". אין חכם כבעל נסיון, ואין ספק שהם ג"כ בעלי נסיון גדולים, אבל מה אתה אומר? מה התורה שלך בעניין?
למשתוקק - תודה על דבריך. אם כן, מה לדעתך נחשב כהפחתה מספקת?
למתחיל שוב וכו' - מחילה על הבורות וחוסר השיטוט שלי, אבל אשמח אם תכתוב את דבריך כאן בתמצות. אשריך על ההערה החשובה בנושא ה"שונות" שלנו.

אני אוסיף גם מעט משלי..
גם אני הייתי באותה הסירה כמו "חיל", במקרה שלי הייתי רווק לאחר הגירושין ולפני הנישואים השניים. מאוד התלבטתי אם לצאת עם נשים ולהקים בית במצב בו הייתי נמצא מבחינת ההתמודדות בזה. מי שדחף אותי לעשות את הצעד הזה היה הרב שלי ובעצתו עשיתי זאת. לא הרגשתי עם זה בנוח מכיוון שבתוכי ידעתי שזה יהווה בעיה רצינית לאחר מכן מכיוון שעדיין לא ידעתי כיצד להתמודד עם זה וההשפעה של זה עליי מאוד גדולה ועלולה לפגוע גם באשתי לעתיד. אך מכיוון שהרב אמר ללכת על זה, הלכתי עם זה בכל הכוח.
אני יכול להגיד שאני מתמודד עם זה עד היום ואשתי סובלת לא מעט מההשפעות של זה עליי. היא עדיין לא יודעת וההתנהגות שלי לאחר מעשה מאוד מתסכלת אותה. אך מצד שני היא מאוד רוצה שזה יצליח מכיוון שהיו לנו תקופות מאוד טובות יחד והרבה דברים טובים קורים בזוגיות ובמשפחה ולכן היא מקבלת את המצב ודי מכילה את זה. הרבה מזה מגיע מטיפול זוגי שאנחנו הולכים.
אני יכול לומר על עצמי שאם לא הייתי עושה את הצעד הזה ככל הנראה שהייתי נשאר גרוש עד היום וכנראה שגם לא הייתי מטפל בזה כמו שאני מטפל בזה היום. דווקא בגלל שאני נשוי ההתמודדות יותר גדולה ונדרשים ממני מאמצים גדולים יותר לטפל בזה וזה דוחף אותי הרבה פעמים להגיע לפתרון.

אני יוסיף גם כי הרב שלי הציע לי ללכת על זה כי הוא מכיר אותי מאוד.

חברים יקרים - כמה וכמה שרשורים יש בנושא.
וכעת מניסיון כח ותקוה שיש לי - אני רוצה לשתף.
אני אמנם לא נשוי, אבל הייתי כבר מאורס כמה ימים לפני חתונה, ופתאום הכל השתנה... אני בזכות זה שהייתי מאורס - לא אוננתי, כאלו התמלא לי החלל הריק ולא הייתי צריך את זה למרות שהייתי עם רצון והתאוה עדיין הייתה חייה...
אני יכול לומר ככה, הדבר מאד אינדיבידואלי, תלוי מאד על מה יושב הבריחה לתאוה (על שלל אגפיה מבית שימוש עד אוננות בלי גמירה = אני מדגיש בדווקא את שני הקוטביים למען 'ידעו'). 
פעמים שהבריחה יושבת על ניתוק מהחיים, מחברים, אי התמודדות, מופנמות, חוסר יכולת להביע רגשות, חוסר הכלה, עצבים, מחלות נפש מאובחנות ופחות, לחצים, פחדים ושלל מרעין בישין. מספיק אחד מרשימת הדברים שיהוו בעיה ואולי היא תחמיר עם המהלך של הנישואים.
אך פעמים יש קטע שעל ידי נישואים אדם תופס את עצמו, הוא נכנס למקום של מחויבות - שיש אנשים שזה עוזר להם, כמובן עם עבודה, אני לא חושב שיש משהו שיכול להיות נקי ומפוכח באופן רציני אם הוא לא עושה עבודה - איזה שתהיה, יש אחד שזה צעדים, יש אחד שזה טיפול פסיכולוגי - ויש אחד שזה שניהם, יש אחד שצריך גם לחכות, אבל אין בזה כללים. (זה יותר אינדיבידואלי מאשר עם כללים). זה מה שאני בא לומר. אני רוצה להזכיר ולזכור, שהרבה אמונה ובטחון ועבודה על המידות - זה היסוד לבית יהודי בלי קשר לכלום, יש פעמים שאדם יהיה נקי 20 שנה עם דרך מטורפת של פעולות וצעדים ואלוהים יחליט לתת לו אשה חולה רוחנית וזה לא יהיה פשוט, מאשר לאדם חולה שעושה חצי קלאצ' דרך ואלוהים נתן לו אשה בריאה צדיקה ומיוחדת, בקיצור אני חושב שהבנתם אותי...   

לא בניתוק מסוים, פשוט בחוסר היכרות אישי. למשל, כשאני רואה חברים שמגיעים לתוכנית הצעדים, הרבה פעמים אני יכול להמר אם הם יצליחו או לא. לא תמיד זה מדויק, אבל הרבה פעמים כן. אני לא מכיר אותך אישית, ולכן לא יודע מה מידת הכנות, הנחישות והנכונות שלך. אם כי אני מתרשם לטובה...  לבעייה רצינית צריך לחפש ברצינות פתרון רציני, וכל עוד זה לא נעשה - הבעיה תישאר גם אם השנים חולפות.

משתוקק - אני "שומע" את ההערכה שלך. באופן אישי זה כואב לי לדחות את זה כ"כ, אף שהאמת ניכרת. אין מה לעשות, זה תהליך. צודק.
דייב 2 - תודה רבה על התגובה! הדברים מפורטים ומעלים מחשבות וכיווני חשיבה (כמובן שהכל מצטרף לידע העשיר שלך ממגוון הפוסטים בפורום). תודה.
טהרני - לכאורה החיים שלנו היו הרבה יותר קלים אם היו נותנים לנו מבחן ואומרים לנו - לפי התוצאות על השאלות האלו והאלו תדע להיכן לפנות וללכת. אני חושב שכל אחד מחפש את המבחן הזה שיורה לו את הדרך, בכל נושא. כאן זה מתבטא בעיקר בשאלות כמו האם אני מכור? ובענייננו: האם אני כשיר לצאת ולהתחתן? (איך אדע מתי כן?) במובן מסוים נשמע מדבריך שיש לך מין "מבחן אישי", אולי לא מדויק מאוד, שיכול להכווין. האם יש בדברי אמת מסוימת? א"כ - מה הן "שאלות הבחינה"? 
(נ.ב. שמח לשמוע על התרשמות חיובית, כרגע אני מרגיש נמוך מאוד וזה קצת מעודד לראות מישהו שצופה בשבילך כיוון חיובי. אפ' סתם ככה).

שאלות הבחינה: 
א. האם אתה אתה יכול להפסיק בכוחות עצמך?
ב. האם אתה מוכן לעשות הכל כדי להפסיק? 

לדעתי נגדיר את זה כך. הנישואין יכולים או לפתור בעיות או להחריף בעיות. מאד תלוי באופי ההתמכרות, עד כמה נישואין יכולים לפתור או להעצים. למשל, אם התאווה יושבת על רווקות ואי גישה לנשים, נישואין יכולים לתת מענה, בשביל זה הם נוצרו. אם יש פנטזיה מסוימת, צריך לבדוק האם היא מקבלת מימוש אצל הבת זוג הספציפית (כמו, יש לה שיער חלק או עינים כחולות) אז סביר להניח שתהיה פה הרגעה. אבל אם זו פנטזיה חולנית שבת זוג סטנדרטית לא יכולה לספק אותה או אפילו סביר שתירתע ממנה, אנחנו נכנסים לסיכון שמצריך טיפול מקדים לפחות על יכולת שליטה עצמית בקרבתה.

שידוך

רווקות ונפילות

לספר למשודכת על ההתמודדות