לא קלה היא דרכנו.
אין מה לדבר כמה הפורום הזה הציל לי את החיים. כמה ידע מחלים קיבלתי מפה, איזה דרך מעצימה להבנת המחלה שלי, מחלת התאווה.
לפני שהכרתי את הפורום הזה הייתי כמו עיוור, לא מבין למה למען ה' אני לא מצליח להפסיק?!?!?!?! רציתי כל כך, אך שוב נופל מובס!
אחרי שהכרתי את הפורום ובהמשך שיחות עם חברים והיחשפות רחבה לעולם ההתמכרות הזאת, משהו בי התמתן.
היו נפילות מאז שהגעתי לפורום אך גם זמני נקיות ארוכים יותר, ההכרות עם חברי הפורום הביאה איתה מתנה אל חיי. לא יודע מה היה איתי בלי התמיכה החברית פה.
שהכל יפה ונוצץ, תן לי מחשב בלי סינון ולא אפול, אך כשמשהו בפנים לא לגמרי, ריב עם האישה, חוסר שביעות רצון, לחץ, מתח ודברים כאלה, זה זמנים שאסור לי להתייחד בחדר עם גישה לאינטרנט!
לא משנה כמה אני יודע שאני סובל מזה אחרי זה, כמה מצד אחד אני רוצה להפסיק וכל כך שמח בנקיות, אבל אני גם אוהב את הפורנו. שם משהו לא מאוזן. איך מוותרים???
אין לי שום ביטחון שלא אפול שוב בסיטואציה מסוימת בהמשך החיים.
מבקש, מתחנן, תן לי את היום הזה.
אני רוצה לתת לעצמי מתנה של שמחה נקיה.
לפעמים אני מרגיש שזה גובל במזוכיזם, לאחר פעולה...
לא קלה היא דרכנו.
מאמין שהכל אפשרי.
