בס"ד

תקשיב, אני לא נותן לילד בן 12 לעלות על סוס שלי.. "לא יכול לקחת אחריות כזו". "אבל הוא מכיר את העניין, רכב כבר בעבר. אתה תראה". "טוב, תבוא ונראה מה יהיה".

באתי. ומה שנהיה זה שהבנאדם המשיך בשלו. עד שאמר את מלוא האמת. אין לי מספיק סוסים לכל המשפחה שלך. "יש לי עוד סוס אחד שרק רוכב מקצועי יכול לעלות עליו". "אני אקח אותו", אמרתי. ככה זה כשהאופציה היא שילד יישאר מצוברח ועצוב בלי סוס. אסירותודה שבשביל צער של ילד אני מוכן להפוך לרוכב מקצועי..

"אבל תיקח בחשבון שאתה המאסף", המשיך בעל הבית. אין מצב 'שספידי' (תאמינו לי שהחיה הזו הצדיקה והרוויחה את הכינוי שלה ביושר, אבל בל נקדים את המאוחר), מתקרב לסוסים האחרים. הוא מפחיד אותם ובועט בהם. אתה חייב לשמור מרחק. "כמה מרחק" שאלתי - ובתור אחד שהפחיד ובעט באחרים שנים 'במקצועיות', ידעתי שלפחות פה אני באזור מוכר – "שלוש עד חמש מטר", פסק. ככה זה כשאתה בעל הבית, המילה האחרונה שמורה לך..

יצאנו לדרך. כולנו. ספידי ואני המאספים-אחרונים.

זה עבד נהדר. עד שמשאית סמיטריילר פלוס נגרר ריק התקרבה מהר והרעישה קצת יותר מדי לספידי שפצח בספיד רציני לתוך מטע זיתים תוך כדי שהוא מעיף צרורות לכל עבר מפרסותיו המהירות ותוקע לי עלי (וענפי) זית בכל מיני מקומות בגוף. "רק ביחד זה עובד", לחשתי-צרחתי, בזמן שהסדרנו את הנשימה (ספידי ואני), וחזרנו לדהירה סבירה. הודיתי לכוח העליון שעודני בחתיכה אחת ולאחר מאמץ רציני חזרנו לשלוש-חמש מטר שנקבעו לנו מראש.

ואז הגיע הכלב. בהתחלה חשבתי שזה חמור וניסיתי להישאר גם ממנו שלוש-חמש מטר, אבל אז הבנתי שזה לא בדיוק חמור, יותר כלב בגובה חמור. כלב שמירה של הביוקר. וספידי במקום להפחיד אותו ולבעוט בו סבר שהדייט עם החמור-כלב לא כל כך מתאים לו והחליט לזוז ממנו.. ומהר. את זה הבנתי רק למפרע. כי ספידי לא כל כך שיתף אותי בהחלטה שלו, הוא נתן לי להבין אותה לבד..

וכשהבנתי מה ספידי החליט ועושה, הייתי במרחק חצי קילומטר מכל שאר הסוסים. ו.. ללא הסלולרי שלי.

אסירותודה שהבחנתי בכלל שאני קל יותר (ללא משקל הסלולרי), כי אחרי דהירת ההתנתקות מהכלב-חמור חוץ מהנשימה הייתי צריך להסדיר גם את הנשמה שכמעט פרחה לה. ניסיתי לנוע בחזרה לאזור הדייט כדי לחפש את הסלולרי, אבל ספידי סירב בתוקף. הדייט כאמור לא התאים לו מלכתחילה. "רד ממנו ותוביל אותו עם המושכות" צווח לי מרחוק בעלבית.. הקשבתי לו. וספידי הקשיב לי. גם הכוח העליון, הסלולרי נמצא די מהר (אסירותודה), היכן שפגשנו בחמור- כלב (עוד אסירותודה שגם החיה הזו התייאשה מהדייט ועזבה את הזירה), ואני עליתי על ספידי בחזרה.

פעם נוספת ספידי לא שיתף אותי בהחלטה שלו - לעוף. הגעגוע לאלו שהוא רגיל להפחיד ולבעוט, המריץ אותו לרחף. זו לא היתה דהירה, זו היתה טיסה (למימד הרביעי?!). ייתכן שנחרשתי לרגעים, אבל אני כמעט בטוח שלא שמעתי פרסות נוקשות באדמה. או שהייתי כל כך עסוק בלהישאר על האוכף שארכובותיי הן אלו שנקשו דא לדא. כך או אחרת, בתוך פרק זמן קצרצר (שבחוויה שלי נמשך כנצח) ספידי נחת ליד חבריו וחזר למהירות הגיונית, ואני ספגתי שבחים מבעלבית, "שמע, אתה באמת רוכב מקצועי"..

ההלם והאלם גרמו לי לחייך. ברור לי שאיני רוכב באמת, וזה ממש לא המקצוע שלי. מי כמוני יודע שנשארתי על הסוס כנגד כל הסיכויים. שבמהלך הטיסה אחזתי באוכפו של ספידי עד שאצבעותיי הלבינו. כי זה הדבר היחידי שיכולתי לעשות חוץ מלהתפלל (והתפללתי הרבה. למשל, שהילד המתוק שלא רציתי שיצטער יהיה יתום..) ועבר לי בראש, זה שעליי להתאמץ להישאר על הסוס בכל חוסר הכוח..

כשחזרנו לאורווה, טפחתי בחום לספידי על העורף ולחשתי לו שוקראן. על חוויה עצומה. על השיעור שלימד אותי. על התזכורת שהזכיר לי רגע לפני יומולדת 17 שלי. איזה נס זה. לראות ולמנוע צער של ילד. לוותר מחד (על דהירה עם המשפחה לעומת טיסה בשמי ספידי), ולעמוד מה שנכון מאידך – כולם יוצאים. על חיים ללא פחד ובעיטות. בלי להתרחק. על האפשרות 'לעלות על הסוס', ולהוביל אותו. ושגם כשמתחילה דהירה-טיסה והאצבעות מלבינות יש מי שנותן יכולת להישאר על הסוס..  

תודה אבאל'ה.

ובשולי הדברים. יפה, אמר לי חבר. אבל תכלס, לא הבנתי איך נשארת על הסוס. לא במציאות ולא במטאפורה. צודק, אמרתי. ארחיב: ברגעי האימה הפחד והבילבול, והיו כאלו רבים, ברכיבה, 'ובמציאות', ולאורך השבע עשרה שנים האחרונות – אני מאמין שהסיבה היחידה שנשארתי 'על הסוס', מעבר לחשבונות שמיים - מתנת החינם מאת הבורא - היא ההתאמה בין 'תנועותיי' לתנועות הסוס, תנועות המציאות. לא הפעלתי כוח נגד, אלא התאמצתי לקבל את רצון הכוח העליון המתבטא במה שקורה בפועל.

שיחררתי את 'המושכות', הידקתי את אחיזת הרגליים, נצמדתי לאוכף 'וזרמתי' עם המתרחש. ברור לי לחלוטין, שאם לא הייתי נע בהתאם לקצב 'הסוס' הייתי נזרק ממנו. שאם הייתי מתנגד לאופן התזוזה שלו, ולא הייתי מסגל תנועה מקבילה קדימה ואחורה לפי קצב 'הדהירה', כוחו של הסוס, כוחה של המציאות, היה חזק ממני ומכריע אותי.

"זו מהות הרכיבה", הסביר לי חבר נוסף שמבין בנושא. "לסוס אין רצון משלו. הוא מתבטל לחלוטין להובלת הרוכב המנהיג אותו באמצעות דרך ישיבת גופו".. "זו הסיבה 'שכשירדת' ממנו, והובלת אותו לאזור בו התעופף לו הסלולרי (והסוס..), הוא צעד בעקבותיך בדומיה, למרות שהתנגד לכך לחלוטין כשניסית להטות את המושכות לאחור עוד כשהיית עליו".. "אז, לא הפעלת נכון את הגוף"..

אמת. הוא צודק לגמריי חשבתי לי. לא הפעלתי נכון את הגוף.. זו מהות ההחלמה. צעד שלוש. למסור. לוותר על הרצון העצמי מפני רצון הכוח העליון. להתאים את העצמי למציאות. לנוע על פי הקצב המוכתב מלמעלה. ותהיתי על כל הפעמים בהם 'הסוס שלי דהר'.. תרתי משמע. הרי אם אין לו רצון משלו, 'סוס מצד עצמו אינו דוהר', אז מה ממני כן דהר..

נזכרתי בתיאור של הבמאי בספר הגדול.. על זה שברגעים היפים ביותר שלו הוא יוצר בלבול יותר מהרמוניה.. זו המילה. הרמוניה. הלכתי למילון. זה מה שמצאתי על הרמוניה  –  התאמה. התחברות. השתלבות. התאחדות. הצטרפות. התמזגות. כל מילה..

חבר נוסף אמר לי שזו גמרא מפורשת. יבמות קכא'. אודות רבי עקיבא. שניצול על דף מזדמן כשספינתו נטרפה. שנענע בראשו עם כל גל שבא עליו.. ושיש לגמרא הזו אפילו לחן. התחברתי.

תודה רבה על השיתוף, ועל התובנה והדרך הנפלאה.
ממש דרך מדהימה. לא הדרך של הסוס, אלא הדרך שלך.
ב"ה הילדים שלי גודלים, וכל אחד תובע ורוצה את שלו, ולא תמיד אני יודע מה נכון לעשות, ובטבעי אני נוטה לעשות כמעט כמו שופט נוקשה בבית המשפט, ולא כמו אבא שאוהב את ילדיו. אך אסירות תודה שאני רואה את הדברים ופועל אחרת.
למשל, אתמול היינו בפארק עם בני דודים, ומכרו שם ימבמבם (אני מקווה שכך כותבים את השם של המאכל שאיני מבין איך אוהבים לאכול אותו....), ברד ופופקורן. וגיסתי אמרה לכל ילד שיבחר דבר אחד ויקנו לו, ולא יקבלו אח"כ דבר נוסף.
והבן שלי אמר ימבמבם, ואחרי שסיים את הכל וראה שהבנות מקבלות ברד, הוא הודיע שבסוף הוא רוצה ברד.
אסירות תודה שקניתי לו ברד ולא עשיתי סיפור גדול מזה, רק אמרתי לו שפעם הבאה יחליט מראש מה הוא רוצה.
הוא מיד רץ בהתרגשות לאשתי וסיפר שהוא קיבל היום גם ברד, ופעם הבאה הוא לא יעשה את זה....
אסירות תודה שהייתי יכול להיות שם בשבילו ולא לעשות מזה עסק, בשונה מאד מטבעי, שתמיד צריך להיות צודק ולא חכם, והילדים וכל האנושות צריכים להתנהג בדיוק בדיוק לפי כל הכללים והחוקים....

מתוך דבריך, אני מתפלל לזכור גם ברגעים הלחוצים ביותר / המעצבנים ביותר וכל כיוצ"ב - להתחבר אל אבא שבשמים, ולחפש את רצונו ממני, ומהו הדבר הנכון בשבילי לעשות.
מזל טוב על היום הולדת ה-17. עוד שנה שידוכים 

כייף לקרוא
מחכים לשמוע ממך עוד כאן.

אוהבים, האמת שלא הצלחתי להבין בכלל אם מדובר בשיתוף או במשל 

תודה חברים. הלוואי ויכולתי להיות יותר..
כל כך עסוק. לא מצליח. אשתדל ב"ה יותר.

וכן, זה שיתוף. כן, זו גם מטאפורה.. יומיים לפני הציון דרך יצאתי עם משפחתי לנופש.. זו חוויה אותנטית של טיול רכיבת (תעופת) הסוסים הנהדר שעשינו. זו גם מטאפורה מעולה על חוויית ההחלמה שלי. הספונסר שלי לימד אותי לחיות את הצעדים בתוך היום יום. להתבונן במציאות דרך מבט הצעדים-ההחלמה. אני משתדל להסתכל על מה שקורה איתי דרך מושגי התוכנית. ההרגל הזה עזר לי להטמיע את עקרונות התוכנית בחיי. אסירותודה

אוהבים ומעריצים את ההחלמה שלך אסירותודה 
אתה סמל ודוגמא מאחל לפורום ולנמצאים כאן שתהיה איתנו הרבה יותר...

יפה, אמר לי חבר. אבל תכלס, לא הבנתי איך נשארת על הסוס. לא במציאות ולא במטאפורה. צודק, אמרתי. ארחיב: ברגעי האימה הפחד והבילבול, והיו כאלו רבים, ברכיבה, 'ובמציאות', ולאורך השבע עשרה שנים האחרונות – אני מאמין שהסיבה היחידה שנשארתי 'על הסוס', מעבר לחשבונות שמיים - מתנת החינם מאת הבורא - היא ההתאמה בין 'תנועותיי' לתנועות הסוס, תנועות המציאות. לא הפעלתי כוח נגד, אלא התאמצתי לקבל את רצון הכוח העליון המתבטא במה שקורה בפועל.

שיחררתי את 'המושכות', הידקתי את אחיזת הרגליים, נצמדתי לאוכף 'וזרמתי' עם המתרחש. ברור לי לחלוטין, שאם לא הייתי נע בהתאם לקצב 'הסוס' הייתי נזרק ממנו. שאם הייתי מתנגד לאופן התזוזה שלו, ולא הייתי מסגל תנועה מקבילה קדימה ואחורה לפי קצב 'הדהירה', כוחו של הסוס, כוחה של המציאות, היה חזק ממני ומכריע אותי.

"זו מהות הרכיבה", הסביר לי חבר נוסף שמבין בנושא. "לסוס אין רצון משלו. הוא מתבטל לחלוטין להובלת הרוכב המנהיג אותו באמצעות דרך ישיבת גופו".. "זו הסיבה 'שכשירדת' ממנו, והובלת אותו לאזור בו התעופף לו הסלולרי (והסוס..), הוא צעד בעקבותיך בדומיה, למרות שהתנגד לכך לחלוטין כשניסית להטות את המושכות לאחור עוד כשהיית עליו".. "אז, לא הפעלת נכון את הגוף"..

אמת. הוא צודק לגמריי חשבתי לי. לא הפעלתי נכון את הגוף.. זו מהות ההחלמה. צעד שלוש. למסור. לוותר על הרצון העצמי מפני רצון הכוח העליון. להתאים את העצמי למציאות. לנוע על פי הקצב המוכתב מלמעלה. ותהיתי על כל הפעמים בהם 'הסוס שלי דהר'.. תרתי משמע. הרי אם אין לו רצון משלו, 'סוס מצד עצמו אינו דוהר', אז מה ממני כן דהר..

נזכרתי בתיאור של הבמאי בספר הגדול.. על זה שברגעים היפים ביותר שלו הוא יוצר בלבול יותר מהרמוניה.. זו המילה. הרמוניה. הלכתי למילון. זה מה שמצאתי על הרמוניה  –  התאמה. התחברות. השתלבות. התאחדות. הצטרפות. התמזגות. כל מילה..

חבר נוסף אמר לי שזו גמרא מפורשת. יבמות קכא'. אודות רבי עקיבא. שניצול על דף מזדמן כשספינתו נטרפה. שנענע בראשו עם כל גל שבא עליו.. ושיש לגמרא הזו אפילו לחן. התחברתי.

להורדת השיר:
drive.google.com/file/d/1rC_Vt3KloQHQj4VA792RoCqhoIJ9dPQg/view?usp=sharing
או כאן:   www.jumbomail.me/l/he/gallery/486D76714566617169392F464B3342347436653838673D3D