יום חג לי היום, שוב הוכחת אבאל'ה שלי כשאפנה אליך באמת, אתה תהיה איתי, לא רק ביום יום הרגיל, גם בימים מאותגרים יותר, כשאתנהג כמי שאינו יכול לבדו, כשאבקש ממך, אחוש בך.

אבא של אשתי השיג למשפחתינו כרטיסים ללונה פארק - לסופרלנד, אשתי והילדים שמחו מאוד, אני פחות, חזרתי ברעיוני 14 שנים לאחור, לימי בין הזמנים, בהם הייתי רכז של קבוצת ילדים מסכנים, בקייטנה של אגודת חסד כלשהי, אל תחשבו שהייתי כזה צדיק, המטרה היתה לעשות שם גם חסדים וגם 'מעשים טובים' נוספים... מלוא חופניים...

ידעתי שעלי ללכת, מטרתי היתה טובה - חופשה עם משפחתי הקרובה, בספר הגדול בעמ' 84 יצקו לי האלכוהולסטים מסגרת חשובה מאין כמוה, בדוק את המניעים, יש לך סיבה טובה להיות שם? או שאתה מנסה 'לסחוב' מהאוירה - - -  הדבר הנכון הוא להיות שם, אבל עלי להתנהג כמו שלאדם כמוני כדאי להתנהג, התפללתי לפני שיצאתי, אבאל'ה תהיה איתי שם. מנסיון ידעתי כבר: הוא יעשה את שלו כשאני אעשה את שלי.

הגענו לסופרלנד, אני נכנס לתרגולת של 'חוסר אונים' – המבט מושפל לרצפה (אין לכם מושג מה מצאתי, ממתי שאני מתבונן בה... מכסף ועד לכדורי אקדח ורובה...) המשקפיים הוכנסו לכיס החולצה, (במקומות שכאלו, אני נוקט בצעד קיצוני כזה) ו... התנדבתי לשמור על החפצים, כשכולם אצים אל המתקנים השונים.

שקעתי במחשבות על מי ומה אני, היכן הייתי, ואז זה בא, תחילה בצמרמורת שמעמידה את השערות, אחר כך זה טיפס לסנטר שרעד, המשיך אל העיניים שהוצפו בדמעות... 'זה', הוא גוש עצום, גל חום אדיר של הכרת תודה, שהתפוצץ לי בבטן, שולח רעידותיו לכל תא בגופי, זכרתי היכן הייתי, שמחתי על המקום בו הנני היום. דקות ארוכות רחץ הבורא את נשמתי,  הבהיק והבריק אותה, מערסלני בחמלה בידיו, שוב חשתי כתינוק שטוף מוגן בזרועותיו החסונות של אביו. 

תוך כדי השיח המתרפק שלי עם אלוקים, כשכל גופי רועד מבכי של תודה, שמתי לב להבהוב נורית אדומה ישנה, היזהר, סימנה לי במרץ, רגע לאחר ההיי עלול להתרחש הביי... אתה לא יכול כעת להשאר לבד, את צעד 5 עשית עם אדם נוסף, גם כדי שתהיה מקורקע. עפיפון ללא חוט עלול להעלם...

אז הרמתי טלפון לחבר, וכשגרוני נשנק ואני מתקשה לדבר בצורה מסודרת, שטפתי בפניו, שיתפתי אותו, בחסד האלוקי. שעות ישבתי באותו המקום, שיניתי את הכסא רק לפי הצל... ממש לפני שיצאנו אשתי בכל אופן רצתה שאהיה איתה על הרכבל... הלכתי, יודע שרצונה הבריא (כל היום היא נתנה לי לרבוץ...) הוא רצונו.

בחסדו יתברך לא הסנפתי את התאווה לתוכי, לא לגמתי עם העיניים, למרות שהיו הזדמנויות למכביר, לא בכוחי. בכוח חמלת אב רחום, שבחר בי להודיע עמי הארץ כי בידו הדבר.

אין לי אלא לומר לו בערגה, דומע,

אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני - הנה א'ל ישועתי אבטח ולא אפחד, כי עזי וזמרת י'ה ה', ויהי לי לישועה.

מצטרף לכל מילה. בדיוק לפני שבוע - יום שלישי הקודם - הייתי בלונה פארק ענק מימדים בעיר חוף אמריקאית. חזרתי כמה שנים אחורה לפעמים הקודמות שביקרתי שם ומה מצאתי. אף אני הורדתי את המשקפיים ונעצתי את המבט באדמה, ואלוקים עשה את שלו. זה היה מדהים. הרגשתי כאילו באופן פיזי מישהו לקח ממני את התאווה הנוראית הזאת. הייתי כמעט כל הזמן בטלפון עם חברים עוד ועוד הודתי בחוסר האונים וזכיתי בחסד האלוקים.

תודה לה' ותודה לכל החברים שליוו אותי באותו יום.

אסירות תודה אסירותודה,
אתה מתאר ברגש ובהוד "חוויה רוחנית" מהסוג המיוחד ביותר,
התחושה המתוארת של לחוש בפועל את נוכחות הא-ל בתוכי וסביבי,
נשמעת כמו חוויה של פעם בחיים (הלוואי שלא)
אישית חוויתי את נוכחות הא-ל אי פעם, אי שם, בבית המוסר לפני 17 שנים,
הבטתי החוצה אל הלילה והכוכבים, חשבתי על הפסוקים "כי אראה שמך... ירח וכוכבים....
מה אנוש כי תזכרנו...
ואז הוא היה שם איתי , הוצפתי אהבה אין סופית ליוצרי אוהבי, אין
פשוט אין בכוחם של מילים לתאר את החוויה הזו.

ומאז אני מחפש את זה, משתוקק בכל מאודי להיות שוב עטוף באהבתו וחסדו,
הבור הריק בחלל נפשי מסרב להתמלאות משום דבר אחר.
והיום אני שומע שיש סיכוי לחוות זאת שוב , שזה לא הלך לבלי שוב.
אז תודה לך על השיתוף , ותודה אבא על הכל,
אני אמשיך לחכות בסבלנות ל" תודעה האלוקית" ובינתיים אנסה לחוות את החוייה הרוחנית המכונה "השינוי החינוכי"
תודה
מוטי

תודה לך. כתבת שהחויה נשמעת - חד פעמית, משהו של פעם בחיים. אח יקר לדרך, מנסיון, זה לא חד פעמי. התעוררות רוחנית הכרחית, בל נשכח שהיא משתנה מאדם למשנהו, ואצל כל אחד היא מרגישה אחרת. על עצמי אכתוב שלא פעם חשתי עטוף מוגן ומעורסל כך, הנכון הוא, שהיום זה היה חזק יותר מבעבר.

למרות שהיו לי ארועים מבורכים של ידיעת הבורא מיד בתחילת דרכי, כמדומני שהחויה העוצמתית הראשונה בה חשתי אויר פסגות שכזה היתה לאחר כמעט חמש שנות נקיון, מול קהל של כשמונים איש, במהלך מפגש סליחה שהעביר הארווי לאור נרות,  הייתי נכון שם לסלוח לאימי, ולמרות שבכיתי תמרורים, חשתי את נוכחותו המנעימה  - המגנה של אבאל'ה. מאז ועד היום אחת לכמה זמן אני חווה ארוע בסדר גודל דומה, והתחושה גדלה.

ההתחלה היתה על בסיס 'שינוי חינוכי', ציפיתי 'לתודעה האלוקית', ייחלתי לה, ומבלי ששמתי לב, פתאום היתה שם.

שנמשיך לצעוד, יחד.

בס"ד
תודה רבה לאסירתודה היקר על השיתוף...
זה באמת מרגש מאוד
אבל איך אפשר גם אנו הקטנים והרחוקים לחוש בתחושות אלו?
באמת מקנה בכם על מה שאתם מספרים (מקווה שזה בגדר קנאת סופרים... :-\)
גם לי יש את התחושות האלו לפעמים בחופשות משפחתיות...
לעיתים אישתי "מוותרת לי" ולוקחת את הילדים לבד...
לעיתים היא לא מוותרת . אז פתאום יש התקפה של חוסר סבלנות
פחד, חרדה ממראות שליליים ועוד ועוד תחושות לא נעימות...
במקרים רבים זה נגמר ב"פיצוץ" וחוסר אונים שלי לשלוט במצב!
להרגיש את קרבת אלוקים במקום הזה?
בקושי מצליח להרגיש אותו בבית המדרש או בבית הכנסת...
אבל שם? ?????????????

שלום חברי היקרים,

הרשו לי לשתף אתכם ב"לונה פארק" הפרטי שלי.
בתחילת הנישואין שלנו אשתי בקשה לסוע ללונה פארק / סופרלנד עם הילדים.
ידעתי גם ידעתי מה נמצא שם, ולכן לא רק שהסכמתי אלא כ"כ חיכיתי למפגש המיוחל עם התאווה ברכבות ההרים ובמגלשות.

לאחר מספר שנים כבר לא רציתי לחזור לשם (אל תטעו בי שחזרתי בתשובה, פשוט העדפתי להמשיך להשתמש בצנעה)
וכל פעם שאשתי רצתה שניסע לשם שאלתי אותה: "מה לכהן בבית הקברות?" (מצחיק, לא?)

עכשו שאני יותר מפוכח, אני יודע מצד אחד שמסוכן בעבורי להיות שם, אך מצד שני אני רואה חברים שמראים מפוכחות והחלמה מאין כמוהה, מרשים לעצמם להגיע לשם (תוך נקיטת אמצעי זהירות כמובן).

האם גם אני יכול?
מה אתם אומרים?

שמואל, השאלה טובה, בשביל זה יש לי ספונסר... (הפעם לא שאלתי כי כבר יש לי נסיון, מהספארי בפסח, ומהפארק הלאומי בשנה שעברה, וממיני ישראל מלפני שנתיים...) קראת את ההגבלה שכתובה בספר הגדול בעמ' 84? 

אכתוב לך את מה שהוא אמר לי - שאל את עצמך בכנות מה אתה מחפש שם, אם אתה שם כדי לתת למשפחתך אין מניעה.

בהצלחה.

שנה בדיוק חלפה, גם הפעם חמי השיג כרטיסים (תודה!) וגם היום הייתי עם משפחתי וצאצאי בסופרלנד. כדי שלא יהיו לי ציפיות גבוהות לחוויות דומות לשנה שעברה שוחחתי עם חבר לפני, הודיתי בחוסר הכח מול היציאה, מה שכרוך בה והרצון לעוד 'זיקוקים' ויצאתי לדרך.

ולא, לא פגשתי במשה רבינו על הגלגל הענק, לא זכיתי לגילוי אליהו מול ספינת הפיראטים, ולא התאכזבתי היה לי נעים נוכח שפוי. גם הפעם שמרתי על התיקים ועל מי שלא יכל לעלות על המתקנים. ישבתי וכתבתי סיכום של חשבון נפש (יש סיכוי שהוא יהפוך לפוסט בס"ד) לקראת ציון הדרך בעוד כמה ימים, והייתי נוכח.

הפכתי לצלם כשנתבקשתי לצלם משפחה שנחה על הדשא הסינטטי לא רחוק מהכיסאות שלנו ששהינו. הם אמרו שהתמונה יצאה לא רעה, לא היה להם מושג שאני ללא משקפיי... שמחתי שלא 'צילמתי' שום דבר מעבר.. התקשקשנו על דת והם אמרו שהצאצאים נראים מחונכים ורגועים... דקות אח"כ הצאאצים המחונכים רבו, על התור למתקנים, ועל עוד כמה דברים שאין לי מושג מהם, ולא איבדתי את הראש. לא שלי ולא שלהם...

היו ארועים ועיכובים שונים שבדרך כלל היו נגמרים בכעס עצבים ציניות ועונשים, ובחסד לא, זכיתי להיות מחובר. התפללתי תפילת השלווה, ביקשתי במילים שלי נוכחות. שאשתלב במציאות. שאהיה קשוב ללא קשיחות. וזה מה שקיבלתי.

היה לי נעים. במידה מסויימת אף יותר מהפעם הקודמת, ההיא היתה הרבה יותר מסעירה, מרגשת. אבלאלו לא היו החיים עצמם, היום. חייתי. יחד. כאבא. כבעל. כחתן.

חברים. המסקנה שלי מהיום היא שניתן לחיות, יש  חיים בהחלמה.

תודה אבא, על הכל.

תודה רבה פעמיים.

פעם אחת על שנה שעברה והשנייה על השנה.

בשנה שעברה קראתי ונשארתי המום: " מה?! הוא מרשה לעצמו להגיע לסופרלנד (כהן בבית הקברות?)"

השנה אחרי עשרות "לונה פארקים" שהרשיתי לעצמי להיות בעצת הספונסר،
אני מודה לך על שיעור אחד מיני רבים בהחלמה מאוזנת - החלמה מפוכחת.

תודה
בהחלמה

מחזק, מרגש, נותן כח לאנשים רחוקים כמוני

וואי, העיתוי, העיתוי
(אוכל את עצמי ומתנהל ממקום אחר, אבל עדיין, זה היה בשבילי כמו לפתוח אגרות הקודש אם הייתי חבדניק, נכנסתי לפורום, כתבתי את חוסר האונים שלי בסיטואציה דומה, לא מהתאווה כמו מהחיים, והנה, זה

כבכל שנה בקיץ, גם היום יצאתי עם המשפחה לסופרלנד. התפללתי להיות. בשלווה. בשפיות. בנתינה. וב"ה הייתי. בהמתנה. במתקנים. וויתרת על תאווה וחייתי. היתה לי אפילו שעה פנויה לשוחח עם חברים חדשים בזמן שכולם היו עסוקים בשלהם. עם אחד החברים חלקתי את המציאות אז והיום. ממש לא מובן מאליו.

אסירותודה.

כל כך לא מובן מאליו, כמי שעוד זוכר כל כך בעוצמה את הרגשת החוסר שקט הנוראית ואת התסכול הפנימי על זה שאני לא מצליח להיות ברוגע עם המשפחה ורק קופץ ומתזז ממצב למצב כדי למצוא את הרוגע ואת השלווה המיוחלים...
השנה זה היה כל כך אחרת, כמובן שיש גם נפילות, (צעקות על הילדים, חוסר מצב רוח לאישה) אבל הכל שונה.
תודה אבא.

ורק לי אף אחד לא נותן כרטיסים לסופרלנד?

חוסידל כתב on 16 אוג' 2017 09:57:


 תגובה ענקית לפוסט מעולה!