במשך השנים האחרונות, כל פעם שאשתי היתה מבינה (או מגלה ויודעת) ששוב נפלתי והיינו מגיעים לדבר על כך, הייתי יוצא שוב בפרץ של רצון עצמי (אמיתי!) לעשות הכל כדי להפסיק, וזה כלל שוב התחזקות בתורה ותפילה וכן הלאה. מידי פעם הייתי אומר לה: תגידי מה את רוצה שאעשה ואני מוכן, והיא היתה מגיבה: אני לא רוצה שתעשה שום דבר עבורי, אתה צריך לעשות עבורך. לא הבנתי אותה. איזה קטע מדהים זה, שאשתי שאני הייתי בטוח ש"זכתה" בי המוצלח והפיקח, ידעה שנים לפניי את הדברים שאני רק עכשיו לומד בדרך הקשה. היא לא היתה צריכה צעדים ולא קבוצות תמיכה כדי להבין שאני לא יכול להחלים "עבורה", ואם אני רוצה להחלים - זה צריך להיות עבורי.

היו גם פעמים שהייתי כל כך שבור מהנפילות ומכך שזה עבירה ונגד רצון ה' יתברך, ש"עבורו" החלטתי לעשות הכל. לפני שנה, בימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים, עברתי את אחת הנפילות הכואבות בהיסטוריה של המחלה שלי. הכאב היה נורא ואיום. הנה אני חזן בראש השנה ומתכונן ליום הכיפורים, ובין לבין - מבקר במקום שכזה. כשאני כותב את הדברים אני נזכר בפעם הראשונה שבה חציתי גבול מסויים, איך בדרך חזור הביתה, כשכולי שבור וכאוב, "ידעתי" מה הפתרון והתקשרתי להזמין ספר חסידות על התשובה. ידעתי שאני צריך "לתפוס את עצמי בידיים", לקום בבוקר, ללמוד שיעור בתשובה, להתפלל כמו יהודי וכן הלאה וכך "בטוח" לא אפול יותר. זהו, כבר הרגשתי יותר טוב עם עצמי כי לפחות אני בדרך הנכונה. אבל זה החזיק מעמד לתקופה מאוד קצרה ולמרות הנסיונות ההירואיים והראויים לציון שלי - מצאתי את עצמי שוב באותו מקום.

גם הילדים שלי היו סיבה מספיק טובה (באמת!) להפסיק להשתמש. הייתי חוזר הביתה אחרי שעות של שיטוט, סחוט ומרוקן, מרגיש סמרטוט, רואה את הילדים שלי, לא מסוגל להביט להם בעיניים, ואומר לעצמי שעבורם לעולם לא אעשה זאת שוב. איך אני יכול לעשות להם את זה?. ואם יתפסו אותי? זה כבר בכלל לא נורמלי. בטוח לא אחזור יותר לכך, אני הרי אדם הגיוני וזה לא שייך שאסכן את הכל עבור הדבר הזה שאני יודע שהוא רק סבל ומכאוב.

אפשר להמשיך את הרשימה עם עוד דברים שבאמת היו מספיק חשובים לי ושעבורם הייתי אמור לעשות הכל ולהפסיק את השימוש בתאוה. למשל העבודה שלי, המעמד החברתי ועוד ועוד. אבל למרבה הפלא כל הדברים האלו לא עצרו אותי, והיום אני יודע שהם גם לא יכלו לעצור אותי. דהיינו שגם אם הייתי נחשף לפני תקופה ארוכה לתכנית הצעדים - לא הייתי הולך עליה ואם הייתי הולך עבור אשתי, עבור הילדים או עבור אלוקים - לא הייתי מצליח. זה לא יכול לעבוד, פשוט אין סיכוי לכך.

עד שלא רע לי בצורה שאני צורח "די!", ועד שאני לא סובל מספיק - אני פשוט לא יפסיק. כנראה שאצא שוב באיזו הפגנה מפוארת של נכונות וכח רצון, כנראה גם אוסיף לכך שבועה ואפילו שורת מעשים טובים ונפלאים, אבל כל זה לא יעמוד (כפי שלא עמד מעולם) במבחן ההתמכרות, דהיינו שכאשר התאווה תתקוף אותי - הכל יעוף לעזאזל ואעשה את מה שעשיתי מליון פעם. זוהי טבעה של ההתמכרות, אינני יכול לשנות אותה. אמנם אני צעיר בהחלמה, אבל במהלך 231 הימים האחרונים עדיין לא ראיתי אדם אחד שהחלים רק בגלל שהוא אוהב את אשתו או בגלל שהוא אוהב את אלוקים. כן ראיתי אנשים שאין להם אישה ולא האמינו שקיים אלוקים - והם החלימו כי כאב להם.

תודה רבה. כמה שזה נכון. מבלי לתת ציונים. פשוט חשתי שכתבת אותי. יש לי מכתב שכתבתי לאחד מגדולי הדור בגיל 14 על כך שאני משז"ל... הוא החזיר לי תשובה (שלחתי לו מעטפה מבוילת) חמה מרגשת.

התרפקתי על מילותיו מאות אלפי פעמים בדמיוני. ניסיתי כל שכתב. וללא הועיל. רק כשהתרסקתי מבפנים, ללא כח צרחתי לתוך נשמתי, ממעמקי הלב - דיייי - - - . הבורא שמע.

סוד, כהרגלך, קלעת בול בנקודה.
הרשה לי להקצין עד דבריך על ידי שימוש בדבריו של הרב איתן אקשטיין, מנהל המוסד לגמילה מסמים 'רטורנו'.
הרב אקשטיין אפיין שלעתים לא צריך לחכות שהמכור יתנגש ברצפה על מנת שהוא יצרח בכאב ויחליט להגיע להחלמה.
לפעמים אפשר להגביה את הרצפה עד הרמה שלו, כך שאין לו ברירה אלא להתנגש בה.
אסביר: כשהתחלתי את התוכנית, החיים שלי סך הכל היו טובים. נכון, נפלתי פעם בשבוע-שבועיים, נכון, זה היה מזעזע בבוטות שבה עשיתי את זה, ובאובססיביות, אבל בסך הכל הייתי בסדר. אברך בישיבה, לומד, מעביר שיעורים, כותב, מצטיין, בעל טוב.
החוויה שגרמה לי לקחת את העסק הזה ברצינות היא הטלטול שחטפתי כאן, בפורום, מסוד (זלמן בזמנו), ועוד מספר חברים וותיקים שצעקו עלי דרך המקלדת: נתן, נדמה לך שאתה יציב? שאתה יכול להישאר במצב שלך - אוננות באינטרנט וחיים רגילים? אין לך מושג לאן זה ייקח אותך, שנייה אחת ואתה הולך אל המועדונים ואל הבגידה במובנה הפשוט. זה זעזע אותי. זה הרעיד את ה'סטטוס קוו' שבתוך נפשי, וגרם לי להיפתח לתובנה שאני הולך ומפנים: האי הזה של היציבות הוא הניסיון שלי להיאחז באשליה של חיים תקינים, כאשר יש משהו מאוד שורשי שתקוע שם בפנים.
ואז צעקתי.

כדי לכאוב, ולכדי להציף את הכאב, לא חייבים לאבד הכל בפועל. מספיק להבין...
לילה טוב.
נתן 

אני אישית נמצא כאן עבור הדברים האלה: עבור אשתי, הילדים, האלוהים.
לא פעם חשבתי שאם הייתי רווק ולא הייתי יהודי מאמין ושומר מצוות לא היה לי שום בעיה עם התאוה. ייתכן שאז היא היתה מתפתחת ועוברת את כל הגבולות ואז כן היה לי בעיה איתה. אבל במצב שהיא עכשיו אמנם לא טוב לי ממש אבל זה עדיין נסבל.
יש לי גבולות מסויימים שאני עדיין לא עובר אותם והבעיה שלי היחידה היא כאמור המשפחה, האלוהים בעיקר הסתירה שבין האני הגלוי שלי לאני הנסתר.
לו הייתי יכול לחיות את התאוה שלי בגלוי נראה לי שלא היה נורא כל כך.
אינני כותב את הדברים סתם כדי להציב דעה מנוגדת למה שכתבתם אלא כדי שתעזרו לי להבין אולי בראש ובראשונה את עצמי.
האם לפי דבריכם אין לי סיכוי?
האם הרצון לחיות בהרמוניה מלאה עם התורה והמצוות שאני חי אותם במשך היום ואוהב אותם ומחובר אליהם אינה סיבה מספיקה כדי להלחם בכל הכוחות בתאווה?
האם האהבה שלי לאשתי ולילדי והרצון לחיות איתם בהרמוניה מלאה בלי להסתיר חיים אפלים אינם סיבה מספיקה?
הרי כמה פעמים היו לי תקופות ארוכות של נקיון מוחלט רק מכח הרצון הזה. ואם אני כאן ומחפש פתרון סימן שהרצון הזה חזק הלא כן?

הפוסט נכון ואמיתי לגמרי - מנסיון!

לכנוע שלום, הסיבה טובה ראויה ערכית ומספיקה, אך במציאות היא לא תעזור. לא ניתן לזלזל בעוצמה של המחלה שלנו. בתאווה לא נלחמים, זה בדיוק מה שהיא רוצה, מאבק. בהורדת הידיים הזו היא תנצח תמיד.

הספונסר שלי לימד אותי שזו לא חכמה להפסיק להשתמש בתאווה. עשינו את זה תמיד. כל פעם אחרי שהשתמשתי הפסקתי... עד הפעם הבאה... לפעמים ההפסקות היו ארוכות ולפעמים קצרות, הסיפור הוא להשאר בהפסקה. ובגלל שלתאווה יש כח כל כך גדול עלי. כח שלאשתי ולידים שלי אין, אני חייב רק כח עליון.

כל הסיפור הוא להמנע ממפגש ישיר איתה. מי שיכול לעשות זאת הוא הכח העליון. נעשה הכל כדי להיות מחוברים אליו.

מי יתן ונמצא אותו עכשיו.

לכנוע שלום,
האם לדעתך את יכול למנוע את ירידת הרצפה שמדובר כאן עליה?
אני חשתי שאני כל פעם מחפש יותר, אף פעם לא מסופק ולא שולט בגובה הלהבות. זה מה שעצר אותי.
למרות שלא הגעתי לתהומות של חורבן הבית שלי, ב"ה, הייתי בפרוש בדרך לשם.
אז לדעתי השאלה היא איפה הריצפה שלי נעצרת? והאם אני שולט בה?
שם הסכנה הגדולה.
בהצלחה!

תודה לכם אסירותודה ונעם ד' שטרחתם להשיב לי.
אסירותודה תרשה לי להמשיך לנסות להבין את דבריך.
אתה כותב שבתאווה לא נלחמים ושיש לה כח יותר גדול מאשר לאשתי וילדי ולכן צריל להתחבר לכח עליון שהוא יכול לה.
קודם כל עד היום נמנעתי מלפגוע באשתי וילדי בגלל התאווה גם אם כמובן באופן עקיף ברור שיש לזה השפעה עליהם.
אבל חוץ מזה הכח העליון בעיניי הוא אלוהים ואני מנסה להתחבר אליו ואני גם ברוך השם רואה ברכה בעמלי.
אך הנקודה המרכזית בנידון שלנו לטעמי איננה הדרך שבה אני מנסה להחלים אלא למה אני עושה את זה. זלמן כתב שאם מנסים להחלים בשביל האשה וכו' אין לזה סיכוי. ועל זה אני תמה.

כנוע יקר,

אנסה להשיב ממה שנכון אצלי וכמובן לא בטוח שהנסיון האישי שלי נכון לגבי הנסיון האישי שלך.

כן, אני מסוגל להמנע ממפגש עם התאווה בגלל שאני לא רוצה לפגוע באשתי. זה החזיק אצלי מעמד במשך שנה(!), אבל זה לא יכול להביא אותי באמת להחלמה. יכול להיות שאני משותק מפחד וזה יעזור לי היום, אבל זה לא יספיק כדי שאשנה את הכיוון בראש שלי ואגיע לכניעה. כניעה לא יכולה להגיע רק בגלל שאני לא רוצה לפגוע באשתי - זה דבר שלא שייך עבורי במציאות.

וכאן מגיעים הדברים של אסירותודה כפי שאני מבין אותם. חייבים להכנע כי בלי כניעה אין החלמה, ולא ניתן להכנע רק עבור אשתי והילדים וגם לא עבור אלוקים. כדי שאני אכנע - אני חייב לרצות בכך. וכדי שארצה בכך - הייתי חייב לסבול.

אני לא מכיר אף אחד כאן שהסכים לתת את המתפתחות של החיים שלו לאלוקים רק בגלל שהוא פגע באשתו. אני אנוכי ומרוכז בעצמי ולמרות שאשתי חשובה לי - אני חשוב לעצמי יותר ממנה... אז אני מוכן להתאפק יום או חודש או שנה - אבל בסוף אני חוזר לתאווה. אבל כאשר רע לי - אני מוכן להכנע ולווותר.

ולאדם יסודו,

היתה לי על כך הבוקר שיחה מעניינת מאוד עם הספונסר ויש לי המון מה לכתוב מכך. הנקודה היא כנראה שרבים כאב להם וגם שמעו על הצעדים אבל לא מוכנים להכנע. אשתדל להרחיב בהמשך.

תודה לכולם, השרשור משתבח בחברים החותרים לאמת. יישר כח. אקדים ואומר שאשתי יודעת, באתי להחלמה בעבורי, אני שמח שטוב לנו היום, שביחד אנו קוצרים את פירותיה, אך ההחלמה שלי במקום הראשון. גם היא במקום הראשון... אחרי ההחלמה. ברור לשנינו שאם אהיה משומש היא לא תהיה קיימת.

אסביר מעט בעצמי: כל סיבה חיצונית ניתנת לשינוי, לכשתשתנה, האינטרס שלי ישתנה אף הוא. לדוגמא, מה יקרה כשאשה תרגיז את בעלה (אין בית שזה לא קורה) הוא לא ירצה להעניש אותה? או חלילה יקרה אסון בבית והיא כבר לא תהיה יהיה לי יותר קל להשתמש, לא? אז תשאלו, ומה יהיה כשאשנא את עצמי... כמעט אותו הדבר.

הסיבה הנכונה ביותר להגיע להחלמה בעבורי היא - איני רוצה בדבר כי הוא לא טוב עבורי, כי איני יכול עוד לחיות במצב ההוא.

כתבתי בעבר, שכר הדירה בגהינום יקר לי מדי...

שלום חברים יקרים

מנסיוני האישי ,

להכנס לתוכנית החלמה מכל סוג לא תצליח ,אם הסיבה לכך היא חיצונית (אשתי , ילדים וכו',זה יכול להוות אולי תמריץ)
    בזמנו הגעתי כנראה לא מרצוני לתוכנית אלא בלחץ משפחתי מאוד קשה , וזה לא היה נכון , וגם לא הצליח ,( והייתי מוסיף אפי' שיתכן שזה מפריע לי היום, כשסוף סוף באתי מרצוני , למה? ומה? , שאלה לפסיכולוג )
 
בנוגע לחברים שכותבים שרק כשיכאב מספיק אז ההחלמה תצליח , או אז כדאי להגיע לתוכנית וכו' וכו'
אני יכול לומר שכאב לי מאוד מאוד , ולא פעם אחת ,  ואין ענין לעשות תחרות כאבים  .
ומה לעשות ? זה לא עזר עדין ? 
אני רוצה להשתנות ,  א-לוקים עדי כמה נשבר לי מהמחלה הארורה הזאת ,וכמה אני סובל ממנה .
אז כל המנטרות שנאמרות פה מעלות אצלי הרבה גיחוך , ואולי גם כאב , שאם ככה אז למה אצלי זה לא עבד ? בנתיים,
וחד וחלק הם לא נכונות לגבי כולם
כל אחד יכול רק לומר מה אצלו היה , הסטוריה , נוסטלגיה אישית .
אולי אצל החבר שממול זה יעבוד גם ככה ואולי אחרת


תודה

אני אישית לא אכפת לי להחלים עבור עצמי, עבור אשתי, עבור חברי או לכל סיבה שבעולם או אפילו "למען שמו באהבה".
לא זה מה שמציק לי.
עיקר השאלה היא האם אני מחלים או לא מחלים. ואם אני אכן מחלים הרי שכל השאר זה חסר משמעות עבורי.

בס"ד
כנוע יקר!
מעריך מאוד את כנותך האמיתית
לעיתים יש לי פחד לכתוב "דעות מנוגדות" להלך הרוח הכללי
בעיקר בגלל תגובות "קוטלות" הנכתבות לפעמים
או לפעמים בגלל שפשוט מתעלמים משאלות בסגנון הנ"ל
שלעניות דעתי נשאלות מתוך רצון אמיתי לברור... :-\
ממש מצטרף לדבריך ומרגיש
שהמטרה של שמירת המשפחה, הראגה לילדים, הרצון לעשות רצון בוראינו ועד
הרבה פעמים הם תמריצים טובים כדי לרצות לתקן את דרכינו...
בכל מקרה זה באמת כל אחד לגופו
כלומר אם "סוד" היקר אומר שלו זה לא עזר
בהחלט מבין ומכבד את דעתו ...
אבל אולי אצלי זה כן יעזור...
בדרך כלל בימים אלו של אלול ותשרי ואפילו חשוון
ההתמודדות פחות קשה כי הייתי עסוק ביותר רוחניות וקדושה
סליחות יותר כוונה בתפילה ריבוי צדקה וחסד וכו'
הבעיה מתחילה בעיקר כאשר השיגרה תופסת מקום יותר ויותר... :-\

לmiani היקר!
תודה על מילותיך החמות.
כפי שכתבת הדברים שלי נכתבו מתוך רצון אמיתי לברר ולהבין. אחרי הכל חיכיתי המון זמן שיהיה לי אפשרות לשאול, לברר, לשתף. וברוך ד' יש לי עכשיו הזדמנות אז אני רוצה לנצל את זה.
אני גם לא חושב שאני כותב "דעות מנוגדות" אני סך הכל מביע את מה שאני מרגיש וחושב ומתייעץ עם כולם ובמיוחד עם הוותיקים שיש להם יותר ניסיון דבר שאי אפשר לזלזל בו.
חשוב לי להביע את עצמי ואני רואה גם חשיבות להשתדל להציג את הדברים באופן מכובד וראוי כדי שיתפתח דיון אמיתי.
אני חושב שזה טוב לא רק לעצמי. התרשמתי שיש הרבה חברים שגם שואלים את עצמם את אותם שאלות ולא תמיד מצליחים להעלות אותם בצורה מסודרת ולכן אני מנסה להרים את הכפפה (תגידו לי אתם אם באופן מוצלח או לא)
בקשר לתגובות "קוטלות", בהתחלה גם חששתי אך ראיתי שבסך הכל פה כולם מתייחסים יפה מאוד ומוכנים לעזור ולתרום מנסיונם.
אף אחד לא מחוייב לקבל דעה שלא נראית לו רק לא צריך להיכנס בגלל זה לעימות.
כל אחד בסופו של דבר פועל כפי שהוא מבין שטוב לו.
בהצלחה לכולנו!

בס"ד
כנוע יקר!
הבהרה יפה וחשובה!
בהחלט חשוב לקבל דעתם של מנוסים וותיקים...