היום כמו בכל שבת בחדשים האחרונים, מצאתי לי את הזמן הכי בעייתי במשך היום והקדשתי אותו לקריאת חומר הקשור לצעדים. התחלתי שוב מהתחלת "הספר הלבן" וכמובן המילים דברו אלי כאילו זו הפעם הראשונה שאני קורא אותם. זה כנראה משהו מעבר לקריאה, זה אני בעצמי, אני פשוט קורא את עצמי שוב ושוב ומגלה עוד חלקים באישיות הפגומה שלי שלא הבנתי אותם כראוי לעומק.

הגעתי לקטע שהסעיר אותי שוב. מה אני יכול לומר לכם, אני איש ספר האמון בדרך כלל על התרגשות מטקסטים יהודיים רוחניים. לא ממש ברור לי למה אלוקים מסר לגויים תובנות כה מדהימות, אבל זו העובדה שאי אפשר לשנות אותה. אז הנה לכם משהו מדהים:

"למה בצעד הראשון אנחנו אומרים שאנחנו חסרי-אונים מול התאווה במקום המין? האם איננו מכורים לצורה מסוימת של מין? כן, אנחנו עונים, אבל הבעיה שלנו היא לא פשוט
מין, בדיוק כמו שבאכילת-יתר כפייתית הבעיה היא לא פשוט אוכל. אכילה ומין הם תפקודים טבעיים; נראה שהבעיה האמיתית בשתי ההתמכרויות האלה היא מה שאנחנו
קוראים תאווה – גישה התובעת שדחף טבעי ימלא תשוקות לא-טבעיות. כשאנחנו מנסים להשתמש באוכל או במין כדי להפחית בידוד, בדידות, חוסר ביטחון, פחד,
מתח או כדי לכסות את הרגשות שלנו, לתת לנו הרגשה שאנחנו בחיים, לעזור לנו לברוח, או לספק את הרעב הרוחני שלנו, אנחנו יוצרים תיאבון לא-טבעי שמנצל לרעה את הדחף
הטבעי ומתעלל בו. לא זו בלבד שהוא אינטנסיבי יותר מהטבעי אלא הוא הופך למשהו שונה לגמרי. האכילה והמין נכנסים לממד שונה; נכנס בהם דיבוק של מרכיב רוחני לא-
טבעי.מכאן שההתמכרות היא לתאווה ולא רק לחומר או למעשה הגופני. תאווה – הגישה עצמה – הופכת לגורם שולט בהתמכרות"

                                                                                                                                                                   "הספר הלבן" עמוד 26

טוב, אני לא יודע אם זה אומר לכם הרבה, אבל לי זה הפך את הבטן ממש. תיאור כל כך קולע ומדויק, מה זו המחלה שלי אם לא רעב נוראי ותשוקה למשהו בלתי מושג? מאז שאני זוכר את עצמי עומד על דעתי, אני רעעעעעעעב למשהו פנימי, לחוויה רוחנית שתיקח אותי גבוה ככל האפשר. כך הרי התחיל הכול.

הייתי בחור עם שאיפות גבוהות הרבה מעל שאר חברי מעולם לא הבנתי את השאננות שסביבי חיפשתי להגיע הכי גבוה שאפשר, אבל הקשיים, הקשיים הרגשיים לא נתנו לי מנוח. אז התחוללה בתוכי מלחמה עקובה מדם כשלא הייתי מסוגל לעמוד במלחמה ולא קיבלתי את התמיכה הנכונה, מצאו שאיפותי הגואות את סיפוקן באופן גבוה וחזק, אבל במקום אחר...

הסיפוק היה נפלא, אבל המחיר יקר מאוד.  לא היה בי את היכולת להתמודד עם התחושות ה"מפצות" על הריקנות הפנימית, ואם לא די בכך הייתי עכשיו צריך לפצות את עצמי על כישלונות מרים. כעת הייתה לי משימה כפולה, למלא את שאיפותי הרוחניות ולהרגיע את מצפוני היגע ממילוי בעייתי. אז כמובן שהלכתי שוב לפתרון החזק, העוצמתי, והזמין כל כך שהייה לי.

מה יכול לתת מענה לרעב רוחני מזעזע יותר מהתאווה הממלאת את כל ישותך? 

נכון שגם תורה ותפילה וכדו' אמור היה להכניס תוכן לחיי, אבל אתם משווים את כל ענייני הרוחניות של בחור צעיר מול עצמתה של התאווה? לא היה לי סיכוי מההתחלה לעמוד מולה.

אחרי שכבר הבנתי את זה היה מאוחר... 

ההגדרה הקולעת היא ש"התאווה היא דחף טבעי שאמור למלאות תשוקות לא טבעיות"
מה מתאים יותר להגדרת רעבון הנשמה מדברי המסילת ישרים:

"כל שכן שהיא  (הנשמה) אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (קהלת רבה ו): וגם הנפש לא תמלא, משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים."

יש רעב רוחני הנובע מעמקי מנשמה, כאשר הוא אינו בא אל סיפוקו, מנסה האדם להשקיט את רעבונו בשלל צורות גשמיות. ריגושים שונים, אוכל, ובעיקר...תאווה.

כנראה שהתאווה כל כך עצומה וחזקה שרק היא יכולה להתחרות מול צימאון רוחני גובר. אך כפי הנראה מכאן מגיעה גם גודל הסכנה שבה, היא נותנת תחושת דמיון לחוויה רוחנית ובפועל היא גשמית לחלוטין, נטולה רוחניות לגמרי.

זכור לי שקראתי פעם על אחד מהדיבוקים בזמן רבי חיים ויטל שתיאר כיצד הוא ניוול את פיו בצורה מזעזעת. כששאלו אותו כיצד זה ייתכן? הרי כעת הוא נמצא בעולם האמת ויודע שכל התאוות הם שקר ודמיון. הוא ענה שאם אדם לא עובד על עצמו בחייו כאן בעולם הזה, לאחר מותו הנשמה מתאווה לאותם תאוות, נשים וניאוף. רק שפשוט היא אינה יכולה לעשות זאת כי אין לה גוף גשמי לבצע את הדברים. מה שאומר שיש כנראה חיבור רוחני של דמיון לתאווה.

ככל שאני מפנה מקום בתוכי מרוחניות מדומה ושקרית, יש מקום להכניס אליו רוחניות אמתית וקרבת אלוקים. וכמאמר דוד המלך ע"ה "ואני קרבת אלוקים לי טוב"

וואי וואי, הפורום הזה הולך ומשתבח. מי היה מאמין שזה פורום לסקסוהוליסטים?

לגבי ההערה על הגויים שכתבו את הספר הלבן, אני מכיר את זה מהקבוצה שאני הולך לשם. אני רואה אנשים שברחוב לא הייתי מאמין שהם יודעים להוציא משפט הגון מפיהם, ופתאום הם אומרים דברי חכמה שאני ממש בהלם ועל כל שיתוף של שתי דקות אני חושב "וואלה, זה מתאים לפוסט בפורום". באופן אישי אני מרגיש שההחלמה עושה לאנשים משהו נפלא ומוציאה מהם את הטוב ביותר שקיים. ממש אנשים משתבחים. הלוואי עליי.

לגבי הנושא המרכזי של הפורום - הרגשתי שכתבת אותי. כל מילה זה אני ממש. חסכת לי פוסט ועשית אותו מעולה. בעיקר בעיקר התחברתי למשפט:




אם אני צריך לתאר את עצמי - זה התיאור הכי מדוייק. לא הבנתי איך לעזאזל חברים אחרים רגועים ושאננים. ידעתי שהנביא צועק על הגויים השאננים... והשאיפות האלו לא נתנו לי מנוח. היום אני מבין שהייתי רעב וצמא לרוחניות ולצערי לא מצאתי את זה במקום הנכון. לא ח"ו בגלל שזה לא היה שם אלא בגלל שאני לא ידעתי לפתוח את הפה ולשתות ולאכול. אז בלית ברירה סבלתי הרבה שנים וכעת ה' שלח אותי להתחיל הכל מאפס וללמוד מה זה רוחניות. היום כאשר אני קורא דברים שכבר למדתי בעבר - פתאום הם מדברים אליי ואני אומר "איך לעזאזל לא ראיתי את זה". האמת היא כמובן שראיתי את זה אבל זה לא השפיע עליי אף פעם בגלל שהייתי במקום אחר. לא ידעתי מה אני מחפש.

שוב תודה לך על הדברים.

אדם יסודו, דבריך, שניכר בהם שיוצאים מן הלב, נכנסו לליבי.
הרשה לי להוסיף נופך מדילי:
לפעמים קורה שיש לנו רוחניות, אנחנו מתפללים בכוונה, בהקשר של ההתמכרות ועליה או לא עליה, מרגישים קרובים לקב"ה כשאנו לומדים או כשאנו עוזרים לאנשים במעשי חסד כאלו ואחרים, ובסך  הכל מרגישים שאנחנו אנשים טובים. ועדיין. ממשיכים ליפול. אחוז ניכר מהתמכרות שלי הייתה פחות או יותר בתסריט הזה. כיום אני שואל אל עצמי, למה המשכתי ליפול? מה קרה שם, שהמשיך למשוך ולמשוך? הרי הייתה לי רוחניות? הייתה לי שלוות הנפש? היה לי קשר עם ריבונו של עולם?
התשובה שלי דומה לשלך, אבל עם דגש מעט אחר.
לא הייתי קשוב למה שאני באמת צריך.
ידעתי מה אנשים חושבים שזה אומר להיות רוחני, והתקדמתי לשם, למדתי הרבה מסכתות, ישנתי מעט שעות, הייתי עסוק במפעלי חסד, אבל משהו בפנים, באישיות שלי זעק לעזרה. לא רק שהזעקה הזו לא קיבלה מענה, היא גברה ככל ש'השגתי' יותר דברים. הרגשת חוסר הערך, ההרגשה שאיני ראוי לאהבה בגלל מה שאני עושה, שאני לא שווה כלום, שאין משמעות לקיום שלי אם החיים מפוצלים ושבורים, קרעה את ליבי ודחפה אותי להמשיך. התאווה, (ולא המין), הזינה את עצמה. רק כיום, כשאני לומד להבין מהם האיזורים הרגישים שלי, היכן המחלה, מהי המוגלה, אני לומד כיצד לנקז אותה  נכון, כיצד לחיות אתה, כיצד כאשר אני מספר לאחרים על החולשות שלי, כאשר אני מביט לאשתי בעיניים במבט כנה ואומר לה שאני שמח על עוד יום, ואני יודע שהיא מבינה שעוד יום זה הרבה, ושזה דורש מאמצים ועבודה, אני לאט לאט מרגיש שהמוגלה מתמוסס.
לפעמים, מסתבר, רוחניות אינה משהו קדוש, ערטילאי, אשר אפוף באווירת ימים נוראים.
לפעמים, להרגיש מחובר לעצמי, להבין שהאישיות שלי כולה צריכה הרבה הרבה אהבה על מנת להשתקם, זה עצמו הבנה רוחנית.

תודה, מקווה שהארתי פינה נוספת בתהליך ההחלמה.
נתן

מקסים פה. תודה לאדם יסודו על הפוסט הנהדר, ולסוד ונתן על ההארות, באופן אישי לא היתה לי בעיה להבין שאני מכור לתאווה ולא למין בעצמו, כל הזמן ניסיתי להמנע מהמין, למרות שהוא היה שם ברקע כל הזמן, כי ת'כלס, זו התאווה שלי.

התסביך שלי היה כל כך גדול, מצד אחד דמות תורנית, באמת, עסקתי בקירוב, ובהצלחה, לא עירבבתי בין העולמות. אתם לא מבינים עד כמה הייתי מוצלח שם, ומצד אחר משוגע. תסבירו לי בשם שמים, מה לאדם שפוי המלמד א"א שלא ראה ולא הכיר נביא ישעיהו בטלפון למעלה משנתיים?!

חולה. שמחפש משמעות במקום הלא נכון.

אשריך אדם יסודו, גם אני בדיוק בשבת קראתי את הקטע שהבאת..

מעניין שכולם מעידים על שאיפות גבוהות לחיים בעלי משמעות.. גם אני חווה את זה..
גם אני במשך כל חיי כל הזמן מחפש ריגושים, לא מסתפק מהשגרה, רוצה לחוות משמעות, רוצה להרגיש מוערך...
זו דרישה לחיים!! מה אני שווה בלעדי התאווה/ האשה!! האשה שאני מחפש היא באמת מקור חיי!! בלעדיה אמשיך להישאר בבדידותי.. בגפי!! לא ארגיש מוערך!! וכך עד שלא אמצא אותה, ארצה להמשיך ללכת וללכת אחריה!!
זה מדהים שזהו המנגנון שלנו המכורים! וזה מדהים כשמגלים את זה!!
לצערי עדיין איני יכול לדבר בלשון עבר כמוכם.. אני עדיין לא יודע איך עושים את זה בדיוק.. אני יכול לומר שאני מוצף בשבבי מידע וצריך להתחיל לסדר אותם..

אז תודה לכם חברים על החידודים

שלום לכולם
תודה "אדם" ושאר החברים על דבריכם הנפלאים,
אני מאוד מזדהה עם השאיפות שלכם,
כי גם אני שאפתי לגעת בכוכבי האור פשוטו כמשמעו,
ועשיתי פעולות רבות בכיוון,
אלא שמשהו התפספס בדרך, ואולי אפשר לומר שחיפשתי את אלוקים במקומות הלא נכונים (גם),
תמיד חיפשתי חיבור אמיתי, מילוי רוחני, ועומק לפנים מעומק,
וכשזה לא הצליח והתיסכול גבר, לא נותר לי אלא לברוח מעצמי אל זרועות מחלתי, לחפש נחמה בעולם הדמיון,
שם יכולתי להיות כל יכול וממולא,
ביצעתי את מאמר הכתוב "ממך אליך אברח" רק הפוך.

היום אני מבין טוב יותר את תפילת החבר כשהוא פוגש מושאת תאווה:
"א-לי תן לי למצוא בך את מה שאני מחפש בה"
כששמעתי זאת לראשונה גיחחתי בקול, היום כשאני מבין יותר לעומק את שורשי מחלתי אני מבין ,
אני מחפש רוחניות ומילוי, עברתי מוטציה שגורמת לי לחפש במקום הלא נכון,
ועל כך תפילתי,
תודה
מוטי

בלי ספק, אלוקים קרא לנו. לא ידענו לשמוע היטב ולא היה מי שיכוון את שמיעתנו כדי שנדע להכיר את קולו.
גם כשהקב"ה קרא לשמואל במצפה הוא היה צריך את הדרכת עלי הכהן להבין שזה קול אלוקים המדבר אליו. גם משה לא הבחין בכך מיד.
יאמר לשבחנו, שכאשר מצאנו את האתר הזה ואת דרך ההחלמה, נעננו "נעשה ונשמע".
אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵֽא