אני מעלה את הדיון הזה בעקבות דיון שהעלה ידידנו אסירותודה תחת השם חוטא? חולה!.
נדמה לי שיש כאן נקודות חשובות ואני רוצה לתקוף את הנושא מזוית אחרת וכמובן המטרה היא לא רק להציג את עמדתי אלא לשמוע את דעתכם ולעורר את הדיון במקום הזה שמהווה בית מדרש לעניני התמכרות.

אפתח בשאלה: האם שמעתם אי פעם שאיזה בית משפט ברחבי העולם הגדול זיכה פדופיל או אנס בגלל שהוא היה מכור?
או האם שמעתם על מי שפגע באחרים מתוך שכרות וזוכה בגלל היותו אלכוהוליסט?
אני לא שמעתי ואם שמעתם אשמח שתאירו את עיניי.
אני חושב שיש קצת בלבול כשמעלים את הדיונים האלה ולכן אני אנסה להציג את הדברים כפי שהם נראים לי.

הגדרת ההתמכרות כמחלה איננה באה כדי לפטור אותנו מאחריות. גם אם אנחנו חולים יש לנו אחריות מלאה על מעשינו.
תשאלו אותי למה? התשובה היא שיש לנו חובה לדאוג שהמחלה שלנו לא תפגע באחרים וגם לא בעצמנו.
אם כך מה זה משנה אם נקרא לזה מחלה או חטא?
נכון זה לא משנה ביחס לאחריות. ההבדל הוא בדרכי הטיפול.

אני אציג משל כדי להמחיש את הדברים: בן אדם שנוהג ברכב שבו מערכת הבלמים שחוקה וגרם לתאונה בעקבות זה ברור לכולם שהוא לא יוכל לטעון : ניסיתי לבלום בכל הכוח, לחצתי בכל כוחותיי על דוושת הבלמים. יאמרו לו: אדוני היה עליך להיכנס למוסך לתקן את הבלמים. וברור לכולם שזה שהרכב שלו היה "חולה" אינו פוטר אותו מאחריות.
כך גם בנושא שלנו אמנם אנחנו חולים אך אנו חייבים לטפל בעצמנו. להיכנס למוסך למכורים ולקבל בלמים שיוכלו לעצור את התאווה שלנו.


וכאן אני מגיע לנקודה נוספת. רבות דובר כאן על זה שאין הבדל בהתמכרות בין דתיים לחילונים ואפילו בין גויים ליהודים. נכון אבל..... יש אבל גדול.
בעוד גוי אינו חייב לטפל בעצמו כל עוד אינו פוגע באחרים אלא אם כן הגיע למצב שהחיים שלו הפכו לבלתי נסבלים שאז הוא יעשה את זה לטובתו, אנחנו מחויבים לטפל בעצמנו בגלל שמדובר בחטא חמור.
וכמו שכתבו במדריך של שמור עיניך גם אם יראת שמיים לא תעצור אותנו כי אנחנו חולים אבל היא תוכל לדחוף אותנו לחפש פתרון.
אני אלמד מוסר לא כדי להתגבר על יצרי ולפתור את הבעיה שלי עם התאווה-כי זה לא הכלי המתאים במקרה הזה- אלא כדי שזה יביא אותי להכרה שאני לא יכול לתת לעצמי להמשיך עם זה, במקרה שלא הגעתי למסקנה הזאת לבד.

יהיו אולי כאלה שיגידו: למה אתה כותב כאלה דברים אתה מעורר רגשי אשמה וזה יהרוס חלק מהחברים.
אינני בא חלילה לעורר רגשי אשמה. כפי שכתבתי במקום אחר אם רגשי האשמה משתקים אותי אני חושב שחובתי (כלפי שמיים!) להתרחק מהם. אבל אני התרשמתי שקשה מאוד לחלק גדול מאתנו לקבל את זה שהם חולים ולא חוטאים ואולי בגלל שהם מרגישים שהם לא יכולים לפטור עצמם מאחריות. לכן נראה לי שעדיף לשים את הדברים על השולחן ולראות את הדברים בפרופורציה הנכונה.
ד' מצפה ממני שאני אנקוט בפעולות שיעזרו לי לצאת מהחטא ולא לשום דבר אחר. אז אם להרגיש חוטא מפריע לי להחלים ד' לא רוצה את זה. ד' הוא רחמן וארך אפיים. הוא שם אותנו בניסיון שאינו ניסיון רגיל אבל יש כלים להתגבר ואנחנו חייבים לנקוט בהם. הוא נותן לנו זמן אבל אנחנו צריכים לקום ולעשות מעשה.

מסקנתי: חולה כן אבל חוטא אם אני לא מטפל בעצמי.חוטא? כן אבל חולה ולכן אטפל בעצמי בהתאם.

יפה מאוד! קלעת בדיוק לאיך שאני מרגיש וחושב.
תודה!!

מעניין,
נקודה למחשבה שעולה לי:

הדתיות שלנו - לפעמים היא גורם שמחריף את המחלה, אבל כשאנחנו מתחילים באמת לעבוד, ונכנעים - הדתיות שלנו מצויינת, עוזרת לנו, ומתעצמת.

בקיצור: אם אנחנו מאמינים שלבד נצליח לעשות את המצוות - זה רק יחריף את המחלה ויפיל אותנו.

אבל אם נמסור את עצמנו לה', נבין שהכל תלוי בו:
א. יש לנו סיכוי להצליח - אילולי הקב"ה עוזרו אינו יכול לו.
ב. נרגיש הרבה יותר טוב (שזה חלק מהמחלה שלנו, תחושת האכזבה מנובעת מהתנפצות הגאווה שלנו שנצליח)
ג. הכי חשוב - נהיה קשורים לקב"ה, שזה עיקר היהדות "לדבקה בו", נמליך את הקב"ה על כל חיינו, ונראה שזו הסיבה שה' ברא לנו את כל הניסיון הקשה הזה - כדי שנגיע לזה.

לכנוע היקר, תודה על דברך, אנילא מעוניין להכנס לדיון הרחב של הנושא, הנני ממתין לספונסרי, אך לא אמנע מלהאיר, וכהקדמה, בל נשכח שלא לפני שופט בשר ודם אנו עומדים, לא לפי חוקי אנוש נשפט, נעמוד אל מול צור תמים פועלו שכל דרכיו משפט.

שאלת, האם יש בית משפט שפטר מעונש... כן. יש. ברגע שהוכחה משפטית חוסר השפיות, הנאשם יצא מחמת הספק. עובדתית. בדוק ותמצא. בנוסף, יש גם לא מעט אלכוהליסטים שהגיעו ל A.A. בצו בית משפט בגלל חוסר שפיותם. פגשתי בהם בקבוצות.

דוגמתך מהמכונית אינה ממין העניין שכן בציורנו מדובר על חוסר שפיות הגורם לעליה על הרכב. התושיב במאסר את הנהג - לוקה בתמונת דאון? אנו אחראים, איננו אשמים. בהזדמנות אכתוב על ההבדלים.

ולסיום, מהמצוות הקשות לביצוע היא האהבה לבורא. הואיל ומצווים אנו בד בבד גם לירא ממנו, ניסית פעם לפחד ולאהוב בו זמנית? כאדם שנפצע ברגשותיו אנושות אומר לך שהיא הקשה במשימותי. אם אני אשם, אני מפחד, אם אני מפחד אני מתרחק. זו עובדה.

הבורא רוצה שאני לא אפחד ממנו, ברור לי שהוא מעדיף אותי קרוב, אהוב.

תודה לכם חברים על התגובות. אסירותודה, כמו תמיד אתה מעלה נקודות חשובות ואשתדל לענות על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
1. אתה צודק במאה אחוז אני לא התכוונתי להשוות חלילה בורא עולם לשופט בשר ודם. זה היה רק כדי להמחיש את הרעיון.
2. אני יודע שבית משפט פוטר בגלל חוסר שפיות. וזה לא מפתיע אותי שיש אלכוהוליסטים שהגיעו לA.A. בגלל חוסר שפיות. הנקודה היא אחרת: האם כל מכור מוכר כחסר שפיות? אם התשובה היא שלילית לא סתרת את מה שכתבתי.
3. הדוגמא אולי אינה לגמרי מוצלחת אבל כל מה שכתבתי זה היה בהנחה שיש דרך להימנע מלעלות על הרכב של  מימוש התאווה! אחרת כמובן אין מה לדבר.
4. אני לגמרי מסכים איתך שאם התחושה שחטאת גורמת לך להתרחק אתה פטור מזה. אך אפשר ללמוד לשלב את היראה והאהבה. אולי אין מספיק מקומות שבהם מלמדים את הדברים (לצערי לא לומדים את הדברים כאלה ברוב הישיבות). אני בעז"ה אכתוב על זה פוסט נפרד.
ולסיום אני גם מחכה לספונסר שלך. חשוב לי ללבן את הדברים ואשמח לקבל תגובות, הערות והארות

בספר הגדול אנו קוראים על כך שאנחנו חולים ואין לנו את ההגנות מפני הלגימה הראשונה, בדומה לאדם שאין לו את ההגנה הבסיסית להימנע מלגעת בתנור רותח. אני לא יודע לא לעלות על הרכב, ואם הייתי יודע - הייתי מספיק לעלות עליו כנראה לפני עשור או אולי יותר. אני לא רוצה להתאוות ובמשך שנים ניסיתי לעשות הכל כדי לא לתת לעצמי להתחיל (כיון שידעתי שאם אני מתחיל - אני גם ממשיך), אבל פשוט לא יכולתי לעשות את זה.

אבל היום אתה יודע. לא?

שלום כנוע
שלום חברים יקרים .

בזמנו כששהיתי ברטורנו , חלק מהמטופלים שם הגיעו מהכלא לטיפול, מטעם בית משפט
  מכורים לגניבות , סמים וכו' 
ולגבי  "שפיות " כן או לא ?    נראה לי  שאדם שמכור , ולא משנה למה, מתנהג בחוסר שפיות ברמה כזאת או אחרת .
כל אחד מהמכורים יודע טוב מאוד באיזה שפיות כביכול הוא נהג בתוך התאווה , בזמן השימוש ,
      ולא רק בתאווה גם בהנהגה לביתו וסביבתו וכו'
  אם הוא שפוי אז הוא לא מכור  ,  דהיינו הוא בשליטה , אז איזה מכור הוא בדיוק ?
   

מצטרף לדובי. העובדה שהסכמתי לסכן כל דבר חשוב ומשמעותי בחיי עבור התאווה - מוכיחה על חוסר שפיות מוחלט בזמן שבו אני משתמש בתאווה.

לכנוע, התשובה היא לא. גם היום אין לי את החוש הרגיל שיש לאדם נורמלי. אני מסוגל למות בלי לשים לב. זה כמו אדם שמערכת העצבים אצלו לא פועלת והוא פשוט לא יודע שכואב לו, עד שהוא כמעט מת. לכן אני צריך לחיות עם הקב"ה 24/7, כדי שהוא - ולא אני - יעזור לי לא ללגום את הלגימה הראשונה של התאווה, כי אחריה - אין לי סיכוי.