ההרגשה הנוראית  של "לאחר מעשה" בפעם האחרונה שנפלתי, בלתי ניתנת לתיאור. זאת הייתה נפילה קשה מאוד ואם אפשר לקרוא לה, עסיסית.
אני עדיין מתבייש לספר עליה גם כאשר אני אנונימי. נכנסתי לשוק טוטאלי! הזכרון שלי מאותם שעות לאחר מעשה הוא של הרגשה בזבל שאין למטה ממנו. פתאום קלטתי כמה אני מסומם ומכור. אבל זה לא הספיק לי בשביל להצטרף לתכנית.

כמה שבועות אחר כך שוב נכנסתי לטראומה. נסעתי ברכבי (או לייתר דיוק "הסעתי" את רכבי) לאיזור מועד לפורענות היכן שהיתה תאווה חזקה עבורי, משהו נמוך מאוד, ואז כמעט בלי טיפת מלחמה אבל עם המון יסורי מצפון, הפניתי את האוטו לתוך הרחוב החשוך. עכשיו מכיוון שמדובר ב"דרך ללא מוצא" היה ברור לי שאם מישהו רואה אותי שם, יהיה לו ברור מאוד מה אני מחפש שם. ולמרות זאת לא שלטתי בעצמי ונכנסתי לרחוב. ואז התחלתי לדהור בו כמו מטורף... אחרי כמה עשות מטרים עשיתי פניית פרסה, ושוב דהרתי לכיוון היציאה.
אני זוכר בבהירות את הקפיצות והרעד של האוטו.
אני זוכר את הפחד שלי מעצמי ביחד עם התאווה גואה...
ואז ברחתי מישם!!!  לא יודע למה, אבל הקפיצות האלה של האוטו ונהמת המנוע יחד עם התחושה של חוסר האונים, הבהירו לי באופו ברור כי אני מכור!!

זאת הייתה הפעם אחרונה שנלחמתי עם התאווה. מבחינתי בכלל אין כזה מושג של "מלחמה". מלחמה אצלי פירושו כשלון בטוח. הדרך היחידה להצליחה לחולה כמוני, היא בהמנעות והתעלמות מוחלטת מהמלחמה, ומסירתה למי שאמר והיה העולם.

אוהב אותך אלוקים ומבקש ממך להמשיך לקרב אותי.

אני לא מאמין שכתבתי את ההודעה הזאת

חברים תהיו חזקים ואופטמיים, רק להיום!!!