אז הנה הגיע לו שוב חודש אלול, וכמו במטה קסמים ניצבים הכון על משמרתם כל החושים. מחודדים, דרוכים, ו...מפוחדים. בינות לצמרות עצי האורן בשעת  בין ערביים ירושלמית קרירה, אני שומע את שריקות החרדה, יבבות הרוח פורטות שיר נוגה על מיתרי ליבי. כח הרגל של שנים מתקשה לפלס לו דרך חדשה בנבכי נשמתי המשתוקקת לטל תחיה.

"לדוד ה' אורי וישעי ממי אירא, ה' מעוז חיי ממי אפחד" המילים נאמרות מעשה הרגל, בטלות בשישים במצולות היגון. אני מנסה לאומרם שוב כמונה מעות, והם מחייכות אלי בהכרת הטוב. מחייכות ומאירות לי באור חדש. "לדוד ה' אורי וישעי"  היש אור גדול יותר מאורו של אין סוף ב"ה? האם אינני שוקע בתהומות של כפיות טובה?  או שמא שמץ של כפירה ח"ו ניטע בליבי? מניין לי העוז לשקוע במדמנת אישיותי ולבוסס בה, בשעה בה יוצא המלך לשדה, לתת אור ומחסה. 

ידעתי גם ידעתי פשרם של דברים. אינני מסתתר תחת מחסה של דמיון המשלים את מאוויי הכמוסים. אך גדלתי מעט, עד כדי היכולת להציץ דרך חרך צר לתוככי מבוכי ליבי. האם אכן רגשות  קודש הם אלו המבעירות ומלהיבות? מדוע אם כן משאירות הן אחריהן אדמה חרוכה? אם אכן ייסורי תשובה הם, מדוע נועלות הן את דלתות ליבי?

התאווה ערמומית היא, אה? ערמומית עד כדי התעטפותה בצעיפו המזדכך של אלול העומד בפתח. מיקדשת ומיטהרת על הגגות בזיוף מושלם. לא פשוט הוא אלול זה, אך גם ברור יותר מקודמיו. באלולים ההם עוד אפשר היה לי לחשוב על ייסורי החטא והמצפון ולשקוע עלי יגון עם כל נפילה ונפילה. בכל פעם הייתה הנפילה מבצעת עוד סיבוב בסכין שבליבי ומצדיקה את כאבי.

לא כן עתה. אולי הבשלתי להבין שהסיפור שונה, שונה לחלוטין. מבחן התוצאה כבר אמרתי?  לאן מובילות אותי המחשבות? אם לבניה ותיקון, ללא ספק זהו רצונו של הקב"ה. אם לעצבות וקדרות, כנראה שאלו פניה הנוספים של התאווה שאינה נרתעת מגיוסה של התשובה לחיילותיה האכזריים. והתוצאה מוכיחה! אצלי בכל אופן. מעולם לא חסרו לי הרהורי "תשובה" נוגים המשברים מנפש עד בשר. אם היו הם כה טובים ומועילים כיצד זה היו הם המשקולת שתמיד הפילה?  אם עשיתי תשובה כה טובה למה זה שבתי מיד ככלב על קיאו?

התאווה נכנסה עד עמקי ההוויה, והפכה כסף לסיגים ותשובה לצנינים. "תשובה" משמעה חזרה. "שובה ישראל עד ה' אלוקיך" כיצד תתכן עצבות וקדרות במקום שעליו נאמר "עוז וחדווה במקומו"? אני בוחר בשמחה. שמחה על בריחה מהתאווה וגרורותיה. 

גם בחודש אלול ואולי דווקא בו, חשוב יותר לתת להחלמה לנצח. ובכל מחיר!

ויאמר נחמיה הוא התרשתא, ועזרא הכהן הסופר, והלויים המבינים את העם, לכל העם, היום קדוש הוא לה' אלוקיכם, אל תתאבלו, ואל תבכו, כי בוכים כל העם כשמעם את דברי התורה...

ויאמר להם לכו, אכלו ממתקים, שתו משמנים ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדונינו, ואל תעצבו. כי חדוות ה' היא מעוזכם. והלויים מחשים לכל העם לאמר, הסו, כי היום קדוש. אל תעצבו.

וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלח מנות ולעשות שמחה גדולה, כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם. (נחמיה פח' פס' ט')

חזק ואמץ.

אשריך אדם יסודו על הדברים! העלית כאן נושא טעון!
אני חושב שחודש אלול הוא הזדמנות לחדד אצלנו את 2 המושגים התמכרות וגמילה לעומת חטא וכפרה
פעם נפלתי, חטאתי, פגמתי! הייתי צריך לשוב בתשובה! להתוודות! לבכות אל ה' שיקרבני אליו!
היום נפלתי, חליתי, התמכרתי! אני צריך להחלים, לעבוד על פגמי אופיי, לבכות אל ה' שירפאני!

אז באלול הזה עולים לי הרבה שאלות! איך אלול הקרוב הולך להיראות לי? על מה בדיוק אני הולך לבקש סליחה?
ומה ה' רוצה ממני בכלל בכל זה...??

באופן אישי, חודש אלול הזה נכנס אצלי מהדלת האחורית בלי ששמתי לב. קמתי בוקר אחד (או שמא נכון לומר ערב אחד) ופתאום היה אלול!

דבר כזה בעבר היה עבורי משבר. כבר בשבת מברכים אלול שמחתי כי סוף סוף מגיע הזמן בו אני מקבל איזה שהוא פסק זמן מהמלחמה, ולכאורה פספסתי הפעם. אך המציאות היא שונה כיון שהפעם האלול הוא אחר. אני לא מחפש לברוח אל תוך האלול (מתוך ידיעה שבמהלכו או בסיומו או לכל המאוחר - באם יקרה נס - בסיום החודש שאחריו) אחזור למקום ממנו באתי. אני מגיע כשאני יודע שאני חולה אך שב.

נמנעתי מלכתוב זאת כאן כדי שלא לערבב בין הדברים, אבל כעת נראה לי שזהו המקום המתאים (בתקווה שהפוסט הזה לא ייהפך לפוסט נוסף של שאלת החולה חוטא). בתהלים אומר דוד המלך ע"ה, ה' אלוקי, שועתי אליך ותרפאני. מסביר רש"י שהמילה ותרפאני היא מחילת העון, דהיינו שהמילה חטא והמילה חולי הינם בעצם שתי מילים נרדפות. בחודש אלול הזה, אני מבקש מה' שירפא אותי וזה כולל את העובדה הפשוטה שאפסיק את ההתנהגות החולה שלי.

בוקר טוב.
מה נשתנה האלול הזה מכל האלולים?
שבכל האלולים הפעלתי את כוח הרצון, החלטתי בליבי להפסיק, דפקתי על הקירות, ניסיתי להתקדם, שמרתי על נקיות, בכיתי, התוודיתי
ובאלול הזה - אני משחרר, לא חושב על העתיד, לא חושב על היחס שלי אל הקב"ה, על הצורך לחזור בתשובה, האלול הזה כולו 'היום', כולו הוויה אחת של החלמה.
שבכל האלולים כשנפלתי הרגשתי יאוש - 'אפילו באלול אני נופל'.
ובאלול הזה - כולו נקיות. כולו תקווה. כולו עבודה

חברים, אני כותב בדמעות, ובעז"ה ארחיב בפוסט נפרד - אבל מבחינתי, אין צורך לעשות שום דבר אחר באלול חוץ מלהיות בתוכנית. הכל מתגמד אל מול זה. להתקדם אל ההחלמה, להכניס את הקב"ה לתוך חיי. המילים הגדולות האלה בלתי נתפסות. אני (עדיין) לא מאמין שזה באמת קורה לי. שאני באמת בדרך אל חיים חדשים. אבל אני צועד בהם. והצעידה הזו מרעידה את ליבי בכזו עוצמה, שאלוהים שבשמיים יודע שאין לי השנה שום צורך לעבוד על משהו אחר. העבודה על התוכנית, בשבילי, היא העבודה העמוקה ביותר שיכלתי לדמיין באלול הזה.
תודה חברים, על הכוח והעזרה.
תודה שאתם עוזרים לי לחזור לעצמי ולאלוקים.
אין לי שום ספק, שבערב יום כיפור הזה, כשאגש לכתוב את דף הווידוי השנתי שלי, אני אכתוב סיפור אחר לחלוטין מהסיפור שהייתי כותב שם בדרך כלל. אני לא יכול להסביר לכם במילים כמה זה נוגע עמוק בתוך ליבי.

בוקר טוב
נתן

בס"ד
דווקא נראה לי שהאלול האחרון היה שונה אצלי מכל האלולים...
כי למרות שהפעלתי את כוח הרצון, החלטתי בליבי להפסיק, דפקתי על הקירות, ניסיתי להתקדם, שמרתי על נקיות, בכיתי, התוודיתי...
בכל האלולים הקודמים משום מה ה' לא קיבל את תפילותי...
אך באלול האחרון כנראה שה' "שמע" את תפילתי
ובמשך השנה הזו ה' הפגיש אותי עם "אתרא קדישא הדין"
וכך גם האלול הזה יהיה שונה מכל האלולים שקדמו לו...

איזה כשרון כתיבה!
פשוט התעלפתי, במובן הטוב של המילה...
תמשיך בכיוון הזה ! אותי באופן אישי זה ממש ריגש!