טוב..
לא יודע.. מצד אחד ממש מוזר להיות חלק מהקבוצה הזו..
מצד שני תכלס שם אני נמצא..וגם באיזה שהוא מקום תמיד רציתי לשתף את כל המחשבות שלי בתחום, רק שבעולם שבחות אני לא יכול כי זה סוטה ולא נורמאלי..
אז ככה. בגדול, אישית, אני מכיר בזה שאני מכור לפורנו לצערי. לשמחתי ה' עוזר לי להבין שאני מכור וצריך עזרה.
עברתי הרבה קילומטרז' עם האירוע הזה. התחיל הרבה לפני החתונה ולצערי עכשיו ממשיך ובגדול. היה לי ברור שזה לא ייגמר בחתונה..
בגדול, נראה לי שיש כאן עניין שאנחנו, הדור שלנו, מתמודדים עם זה, כחלק מתהליכי הגאולה. ספציפית הפורום הזה כאן, הוא לא הנופלים והמסכנים והנחלשים, אלא הסיירים והמטכליסטים. בעל התניא כותב שמי שיש לו את ההתמודדות, זוכה לגלות את כבודו של הקב"ה בעולם הרבה יותר מהרגיל.
זה לא סתם חיזוק, זו תפיסת עולם. אני בהחלט חושב שעל אף שאינני נקי, ואני ממש מועד לפור(ע) נו (ת), עדיין אם אצליח לתקן את עצמי אהיה מאלה שהובילו שינוי עצום בעולם. זה מתחיל מהעולם הפרטי שלי אבל זה נוגע לחיי הדור כולו. וכן, גם לגבי הגויים. הם מחכים ומשוועים בפנימיותם, שאנחנו נוציא אותם מהתופת הזו, מהרשעות והאכזריות הזו, מהתאוותניות הזו, מהאגוסטיות הזו. הם ממש מחכים לזה. וכדאי שנזכור, למרות שזה לא תמיד עוזר בפועל, אבל הרבה פעמים כן, כדאי שנזכור, שככל שאנחנו נהיה נקיים יותר, זכים וטהורים יותר, אנחנו נוציא גם את הגויים משם. אנחנו נראה להם בפניהם כמה זה חולה. כמה זה מנותק מחיים אמיתיים עם אישה. קרוב לוודאי שהם עצמם יודעים את זה, אבל הם בתוך איזה מעגל שקצת אי אפשר לצאת ממנו.
טוב. אני קצת עוצר עם הדברי תורה.
רוצה לספר על עצמי. בטח אך אחד לא קורה, אבל זה טוב לשתף. אגב ממש אשמח לתגובות, אם מישהו קורה.
האמת שנראה לי שזה עוצמתי לדעת שיש איתי בהתמודדות הזו עוד הרבה אנשים. וזה עוד יותר מחזק לדעת שהם מעולם התורה.
אנחנו נצליח חברים!!
בקיצור, אני לצערי נחשפתי לזה בכיתה י', בגיל 16. היה אינטרנט מסונן, והצלחתי לעקוף אותו בכל מיני דרכים. משם, במשך שנתיים ראיתי וראיתי ללא מעצורים ללא הבנה מה אני עושה לעצמי ולאן אני מכניס את עצמי. גיליתי סם שהיה חומר טוב, מעניין, ולמרות כל התחושות הרעות והרקובות - ממש לא תכננתי לעצור עם זה...
לקראת כיתה י"ב, תוך כדי תהליך רוחני שעבר עליי לכאורה בלי קשר, של מציאת האני העצמי, הבנתי שאני רוצה מאוד להפסיק עם זה.
ה' זיכה אותי והלכתי להתבודד איתו, וקצת דרשתי ממנו, וכביכול הטחתי דברים כלפי מעלה, ואמרתי לו - שמע ה', אם אתה ככ רוצה שאני אפסיק אז למה אתה לא עושה שיהיה אכפת לי מזה? אני רואה פורנו כל היום, מאונן בלי סוף, ואפילו לא בוכ..במילה בוכה, התפרץ ממני פרץ בכי לא נורמאלי. ממש גל עצום של הנשמה שהייתה חנוקה במשך כמה שנים מתחת משא כבד ומכאיב של עוונות, ודחיקה של הרגשות הנשמתיים הטבעיים שלי לאיזו פינה..שם, התחיל תהליך של תשובה.
זה לא היה קצר (וזה גם לא נגמר, אני צפיתי לצערי גם לפני שבוע כאדם נשוי - כעשר שנים מאז אותו אירוע, ובכל זאת, החידוש הוא שזה התחיל.). התחלתי תהליך ארוך מאוד, של למידה על עצמי, על הטוב שלי. זכורים לטוב מוריי ורבותיי רבינו הקדוש רבי נחמן ומרן הרב זצל (הרב קוק) שהם מורי דרך עיקריים בדרכה של תשובה. ואני חושב שכל מי שמחפש לחזור בתשובה ראוי לו ללמוד ולשתות מתורתם.
בתהליך הזה למדתי, שהטוב שלי הוא עצמי, ולא נבנה מהעבירות שלי. שהחיבור לה' הוא נשמתי פנימי ושום נפילה לא תנתק אותי מה'. שה' אוהב אותי תמיד. שאני אוהב את ה' תמיד. שצריך לשמוח, ורק בעזרת השמחה אצליח לצאת מהנפילה. שגם אחרי שנפלת - כל מצווה שבאה לידך תקיים. כל אלה לימודים באני כותב במשפט, אבל לקנות אותם לקח לי כמה שנים..
היום, אני במקום שאני נגרר עם הטבע השני שיש לי, המקום המוכר והנעים שאני בורח אליו מתוך תסכולים, או עומסים, או מתח, או סתם כשאני צריך פינוק.
כמובן שאחכ יש את התחושות הקשות. ושכל האורות נכבים ברגע..אבל עדיין, למדתי ואני לומד עכשיו, שאני צריך ללמוד את עצמי, כדי להצליח לצאת מזה. שאני צריך להתייחס לעצמי בכבוד, ולהבין שזה שאני נופל לצפייה בפורנוגרפיה, או לאוננות, זה מתוך איזה חוסר נפשי, שאותו הנפש שלי באמת צריכה. ואני מנסה לברר מה כביכול אני מוצא שם, לזקק את הניצוץ הפנימי, ואחכ אני אלך לחפש אותו בקדושה, את המענה הנפשי. לדוגמא, אני מרגיש שאף פעם לא פינקו אותי. שתמיד הייתי ילד ששמים בצד, שצריך לעשות מה שצריך, שאסור לו להיות חלש ומסכן. ולכן באיזה שהוא מקום עמוק, המראה שכביכול הנשים שם נותנות את עצמן לגברים כאילו בכל מאודן, ועושות להם ממש כל רצונם, זה סוג של פינוק, שאותו אני מנסה לשאוב כביכול מהצפייה בהן. כאילו אני חולם ואומר הלוואי שככה היא הייתה עושה לי. אבל בעומק, זה בעצם - הלוואי שככה היו עושים לי, מפנקים אותי. דואגים לי. מתייחסים אליי. נותנים לי להיות מקבל, ולא רק משפיע. ולא כל הזמן צריך לתת מעצמי, כמו שהיה כשהייתי ילד. כל הזמן ההורים, בעיקר אמא, דרשה ממני לתת מעצמי. ויוצא שאני כל חיי מחפש מקום שבו אני מקבל.
שמתי לב שאני נשוי לאישתי, בין השאר, כי היא האדם הראשון שנתן לי להיות לידו תינוק, נצרך, חלש ומסכנצ'יק. אז אני נמשך בזה לאישתי.
ובתחום המיני זה בדיוק אותה נקודה. אני נמשך לזה שאישה כביכול תפנק אותי תעשה לי ככה וככה.
אבל ברור, שזה לא באמת מה שקורה שם. ברור ששם הכל רוע. ואכזריות, ושהאישה שם ממש לא חושבת על הגבר. שהיא סתם מפחדת או חושבת על כסף.
שלא לדבר על האכזריות הנוראה של הגברים שם, שאנחנו כציבור ישראלי, ועוד יותר הציבור הדתי, רחוקים עשרת מונים מלהיות רשעים כאלה ולהתנהג באכזריות ככ למישהי אחרת.
איי. האמת שאני די חפרן ומסוגל לכתוב עוד שעות ועוד מלא דברי תורה אבל לא רוצה להלאות ולהאריך.
אני כן רוצה לבקש עזרה, ממי שיכול לעזור לי, לעזור לי לברר תשובה לשאלה הבאה:
משום מה, למרות כל מה שאני יודע, על הרוע שבפורנו, ועל החוסרים שלי, ועל הטוב שלי, אני עדיין מתיר לעצמי ליפול. מדוע? למה אני עושה את זה לעצמי?
ועוד שאלה, בתור אדם שנופל וקם נופל וקם, וככה מתנהלים חיי כבר למעלה מעשור, מדוע והאם אינני האחד שאומר "אחטא ואשוב"? כי בעצם כל פעם שאני נופל, היום, אני יודע שאני אשוב. כי אין סיכוי שאני לא חוזר לאבא שבשמיים. כי אין סיכוי שאני מוותר על כל הטוב שבי, על התורה הקדושה שאני ככ אוהב. אין סיכוי שאני משאיר את עצמי להתובסס בבוץ המכוער הזה יותר מידי זמן.
מצד שני, דווקא בגלל כל הידיעות הנ"ל, והרצונות הכנים והאמיתיים שלי לעבוד את ה', יוצא שיש מין מורה היתירא כזה, ליפול. כי אני כאילו יודע שזה רע ושאני אשוב. אז מה עושים? אולי אני כן "אחטא ואשוב"? ואם כן, אז איך לצאת מזה?
תודה לכולם, אוהב אותם רק מעצם העובדה שאתם כאן ואני יכול לשתף.
ממש ממש אשמח לתגובות. ועם הזמן גם להיפגש.
תודה
