אתמול הזכיר לי חבר הרצאה שהתקיימה באלול שנה שעברה, הרצאה שהיתה הניצוץ שהדליק בסופו של דבר את הפתיל לכך שהגעתי להחלמה. די הדהים אותי הקטע שההרצאה התקיימה בחודש אלול, כי בפועל להחלמה הגעתי רק בחודש כסלו, אז מיד שאלתי את עצמי מה עשיתי בשלושת החודשים האלו שחלפו מאז שכבר שמעתי מישהו משוחח באופן ישיר על הבעיה ועד שהגעתי בפועל לתחילתו של הפתרון. התשובה היתה די ברורה ולא מפתיעה בכלל, באותם חודשים חייתי במזבלה של העולם, וכל כך כאב לי, שאפילו לא הבנתי שכואב לי. נזכרתי בחבר שהעביר מסר בקבוצה בה אני משתתף, וסיפר איך במשך שבעה חודשים ראשון בתכנית, הוא לא הבין על איזה כאב כולם מדברים... בסוף הוא הבין ומאז הפסיק לכאוב לו כי הוא נקי כבר שנתיים ומשהו.
אותם שלושה חודשים, היו בעיצומה של התקופה הגרועה ביותר בחיי, תקופה בה כבר נהייתי כהה לכאב של הנפילות מחד, ומאידך הם היו הכי נוראות. כנראה לא יכולתי יותר לסבול את הכאב אז פשוט חסמתי את המוח. אני יודע בדיוק באיזה יום החל הבולמוס האחרון, אותה "השתכרות חיובית" כפי שהיא מוגדרת ב AA, כיון שהיא זאת שהביאה אותי לתכנית ולהחלמה. זה החל בתחילת חודש אב ונמשך עד היום הראשון של חנוכה. כמעט חמישה חודשים של חיים בזבל, גהינם כפשוטו. בסוף - כפי שאומר אסירותודה - שכר הדירה בגהינום היה יקר מידי ויצאתי לדרך ההחלמה.
אבל מה שמעניין הוא מה היתה ההתרסקות האחרונה, אותה אחת שהיתה המכה בפטיש. המדהים הוא שדוקא היא היתה נפילה פשוטה ו"קלה" יחסית, סתם אוננות תוך צפיה בפורנוגרפיה, דבר שכבר מספר שנים לא "עשה לי את זה", כיון שסף הסבילות שלי עבר את זה במספר רמות והייתי חייב כל הזמן לעבור לדברים יותר ויותר נמוכים. וכאן משהו לא הסתדר לי, איך יתכן שנפילות כואבות שהם התרסקות לפי כל קנה מידה לא שלחו אותי להחלמה, ודוקא נפילה קלה של אוננות ופורנו (יסלח לי אלוקים, ויסלחו לי כל החברים שעבורם זוהי הקרקעית, כמה הייתי משלם לחזור אחורה ולהיות במצב הזה), היא זאת שריסקה אותי וצרחתי "די!"?
אז שוחחתי עם כך על חבר וותיק, והוא האיר את עיניי בהסבר שגם שופך אור על החשיבות של כל הדיונים האין סופיים בפורום במהלכם לא יורדת מהשולחן שאלת השאלות "האם אני מכור?". לחברים שכבר עברו את השלב זה, נראה לעתים בזבוז זמן לחזור שוב לנקודה הזאת כיון שהדברים ברורים, ולפעמים גם יש תגובות שטוענות שזה לא באמת חשוב, אבל אחרי ששמעתי את ההסבר עליי, הבנתי גם דבר או שניים על חברים אחרים.
מסתבר שההתרסקות - כמה לא מפתיע - לא נוגעת לשאלה לאיזה מקום בדיוק נפלתי ואיזה סוג "עבירה" עברתי. ממש לא נוגע. מה שכן נוגע זה כמה הרגשתי כישלון אישי כאשר הפסדתי בקרב הזה, כי אם הרגשתי כישלון גמור - אני ירים ידיים ואודה סוף סוף שגם נכשלתי במלחמה. עבורי באופן אישי, הרעיון של חזרה לפורנו ואוננות היה כל כך מופרך שבכלל לא חשבתי שאני שייך אליו יותר, אבל באותו יום ראשון של חנוכה נתקעתי ולא יכולתי לצאת בשום אופן, ובלית ברירה חזרתי אחורה אל כל תאווה שרק יכולתי למצוא, אפילו פורנו. ואז הרגשתי את הכשלון, אז ידעתי שאני אפס מאופס ואין לי שום סיכוי מול עצמי. וכאשר ברקע כבר עמדו מספר חודשים שציפור קטנה לוחשת לי (מאז אותה הרצאה בה שמעתי שיש גם פתרון), הכשלון היה חמור פי כמה.
ככה נראים לי הדברים. מגיע חבר ושומע שיש לו בעיה אבל גם ישנו פתרון. הוא לא מוכן לקבל את העובדה שהוא מכור, והוא מגייס את כל כוח הרצון שלו למלחמה בתאווה. הוא בעצם שם את עצמו על כף המאזניים כאשר בצד השני נמצאת התאווה, וכעת נראה מי חזק יותר. כאשר הוא נופל בפעם הזאת, אחרי שהוא הסתער עם כל הכוחות שיש לו כדי להוכיח שהוא לא מכור, ולבסוף לא עמד בכך - הכשלון צורב באופן אישי, הרבה יותר מאשר הכאב על העבירה או על הנפילה. ההתרסקות האישית הזאת היא הקרקעית מבחינתי. לא נוגע כמה נמוך נפלתי, נוגע כמה אני מרגיש שאיבדתי שליטה על החיים, ואת ההרגשה של איבוד שליטה חשים בעיקר כאשר נלחמים על הכבוד העצמי ועל ההערכה העצמית.
