היום יצא לי לראשונה לדבר בפורום בחצות הלילה ודיווחתי על "כמעט נפילה" שעלולה היתה לקרות בהסח הדעת ואיך שניצלתי בעזרתו יתברך.
לאחר הדיווח הרגשתי שיצא לי הרוח מהמפרשים. שאלתי א"ע מה אני משוגע? אני שכל כולי מסתתר מאחורי המסך והמקלדת ופוחד פחד אימים מזיהוי קולי (וכבר כתבתי זאת במספר הזדמנויות) הולך מדבר ועוד מדווח בפרהסיה על "כמעט נפילה" כשאני לא יודע מי מאזין לי כעת?
יצויין כי דרך השיחה הזאת (למי שעדיין לא התחבר לזה) זה שהמנחה (אסיר תודה) שואל מי רוצה לדבר ו"ממספר" את המדברים ולאחמ"כ הוא חוזר אליהם א' א' לפי התור לשמוע מה קרה. בשני הפעמים הללו לא דיווחתי כלום. רק מסרתי הודעה יבשה על שמי ואיך המרגש. רק לאחר מכן לקראת סוף התוכנית חטפתי אומץ ואמרתי לעצמי "או עכשיו או לעולם לא" וחזרתי לקוו לדווח.
עכ"פ איך שאני שומע א"ע אומר קבל עם ועולם "עשיתי מעשה פלוני ומיד עצרתי עצמי וברחתי" אמרתי לעצמי גמרנו. אין דרך חזרה. אני "לא יכול" יותר ליפול. יש לי שלושה אפשרויות. או להתנתק מהאתר הזה ולחזור לאתרים האחרים כמו בימים "הטובים". או להתכחש למציאות ולהמשיך לשחק אותה "צדיק גמור" או לקחת א"ע בידים ולעבוד לפי הכללים.
ואז נזכרתי מהצעטיל קטן.
אנחנו בבית ובישיבות שלמדתי לא משתייכים לקבוצה חסידית כלשהיא והספר צעטיל קטן לא היה במסגרת הלימודים שלנו אבל נפגשתי עם זה וקראתי את זה ותמיד הרגשתי "זה לא שייך אלי" "אני לא זה" אבל לאחר הדיווח נזכרתי מפרק המדבר על כך:
יג לְסַפֵּר בְּכָל פַּעַם לִפְנֵי הַמוֹרֶה לוֹ דֶרֶךְ הַשֵׁם וַאֲפִילוּ לִפְנֵי חָבֵר נֶאֱמָן כָּל הַמַחְשָׁבוֹת וְהִרְהוּרִים רָעִים אֲשֶׁר הֵם נֶגֶד תּוֹרָתֵינוּ הַקְדוֹשָׁה אֲשֶׁר הַיֵצֶר הָרָע מַעֲלָה אוֹתָן עַל מוֹחוֹ וְלִבּוֹ הֵן בִּשְׁעַת תּוֹרָה וּתְּפִלָה הֵן בְּשָׁכְבוֹ עַל מִטָתוֹ וְהֵן בְּאֶמְצַע הַיוֹם וְלֹא יַעֲלִים שׁוּם דָבָר מַחְמַת הַבּוּשָׁה, וְנִמְצָא עַל יְדֵי סִיפּוּר הַדְבָרִים שֶׁמוֹצִיא מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעֵל מְשַׁבֵּר אֶת כֹּחַ הַיֵצֶר הָרָע שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִתְגַבֵּר עָלָיו כָּל כַּךְ בְּפַּעַם אַחֶרֶת חוּץ עֵצָה הַטוֹבָה אֲשֶׁר יוּכַל לְקַבֵּל מֵחֲבֵירוֹ שֶׁהוּא דֶרֶךְ הַשֵׁם וְהוּא סְגוּלָה נִפְלָאָה.
זה למעשה מה שקרה לי. יצא לי החשק לנסות שוב אם אני עדיין יכול לחזור על הפעולה ההיא ולעצור בזמן. (זה היה א' מהדברים שסיקרנו אותי) כי אין לי חשק לשוב ולדווח בפרהסיה.
