אני כותב, האותיות הם הכלי היחיד שיש לי כדי להוציא מתוכי את עולמות הכאב.
עולמות עם אופי של תוהו, משמים, יפה מבחוץ ונעים אבל הכל מת מבפנים.
בעולמות הללו מתהלכים אנשים שהם איש אחד בגילאים שונים אבל כולם סוחבים איתם אותו כאב מת.
המילה שהילד הסקרן שמע בכיתה הובילה אותו למראות הזויים, יפים, מענגים שאין במוחו של הקטן לסובלם.
הנער שלא מצא ברית מתוקנת בתוכו ושקע באותם מראות סותרים של חיבורים מפורדים.
הבחור שהשתנה אבל שקוע בהרגלים, גרסת הינקות לא עוזבת אותו מהר, והנפש כבר לבשה דפוס משלה.
בעולמות הללו יש קולות, בכי, אכזבה, מיאוס, תחושת צביעות, חייתיות, השקפת עולם שלמה של עונג מקולקל.
איך מחריבים עולמות כאלה?, אני לא יודע,
השיתוף מביא לדמעות
העצה לא עוזרת
הרב מבין?
הפסיכולוג אומר שעברת תקיפה
בשלב מסוים יש מגן של ציניות כלפי תוכניות גמילה,
הפחד הכי גדול, שזה כבר חלק ממך, שאולי אתה גם כמו א** שפגשת אותו שם.
יש אולי תקווה מסוימת, נדמה לי לפעמים שהלב הוא כמו מזבח שיש בו אש תמיד, משתוקקת מבקשת ולא חודלת, גם כשאתה חדלת כבר מזמן.
